דוד המלך, מוחמד והפחד משיגעון: הקשר המפתיע שלא הכרתם

שלום חברים! כאן אריאל. עשינו בעבר לא מעט סרטונים ומאמרים שקשורים לאסלאם ולסיפוריו של מוחמד, נביא האסלאם. אבל הפעם, אני רוצה לקחת אתכם למסע מרתק שמחבר בין שתי דמויות היסטוריות ענקיות – מוחמד ודוד המלך – דרך חוט מקשר אחד מפתיע במיוחד: הפחד משיגעון.

ההתגלות במערה והדמיון המפתיע לרבי עקיבא

האם ידעתם שההתגלות הראשונה של מוחמד התרחשה רק כשהוא היה בן 40? מוחמד, יליד שנת 570 לספירה, חווה את האירוע השמימי הראשון שלו רק בשנת 610. הדבר הזה מזכיר מאוד את סיפורו של רבי עקיבא שלנו, שרק בגיל 40 התחיל ללמוד קרוא וכתוב מאפס, אות אחרי אות. תחשבו על זה רגע – אדם מגיע לאמצע החיים שלו, גיל 40, הגיל שבו רובנו כבר מבוססים במסלול שלנו, ופתאום חווה אירוע שמשנה את כל מסלול חייו ואת ההיסטוריה כולה.

על פי המסורת המוסלמית, ממש כמו רבי עקיבא בתחילת דרכו, מוחמד לא ידע קרוא וכתוב. הוא היה ידוע כאדם ישר וקפדן מאוד, מה שהוביל אותו לעבוד אצל אישה בשם חדיג'ה – סוחרת עשירה ומבוגרת ממנו שהעסיקה אותו.

באותה שנה גורלית, מוחמד שהה במערה כאשר לפתע נגלתה אליו דמות. לימים, המסורת תזהה את הדמות הזו כמלאך ג'יבריל (גבריאל). המלאך תפס אותו בחוזקה ואמר לו: "קרא!". מוחמד, שהיה כאמור אנאלפבית, ענה לו: "אני לא יודע קרוא וכתוב". התהליך הזה חזר על עצמו שלוש פעמים, כשהמלאך אוחז בו בחוזקה ומכאיב לו, עד שהעביר לו את הפסוקים הראשונים של סורה 96 בקוראן.

"אני מפחד שהשתגעתי" - הפחד משדים והתמיכה של חדיג'ה

הפסוקים הראשונים שהתגלו למוחמד (פסוקים 1 עד 5 בסורה 96) הם בעלי חשיבות עצומה באסלאם, שכן הם מהווים את נקודת ההתחלה של הנבואה. אגב, כבדרך אגב, בפסוקים הללו נכתב שהאדם נוצר מ"קריש דם". היום המדע יודע שזה כמובן לא נכון, אבל נשמור את נושא האי-דיוקים המדעיים בקוראן לסרטון ולמאמר נפרד.

מוחמד יצא מהמערה מטולטל ומזועזע כולו. הוא רץ לביתו, הגיע אל חדיג'ה כשהוא רועד מפחד, וצעק לה: "כסי אותי! כסי אותי!". הסיפורים הללו מתוארים לפרטי פרטים במקורות האסלאמיים האמינים ביותר, כמו ה"צחיח אל-בוח'ארי" (אוסף חדית'ים אמין) ובביוגרפיה של מוחמד שנכתבה על ידי אבן השאם.

כשהוא יושב ורועד, מוחמד מתחיל לספר לחדיג'ה מה קרה לו במערה. הוא מתוודה בפניה על הפחד הגדול ביותר שלו: "אני מפחד שהשתלט עליי שד (ג'ין), אני לא יודע מה יש לי, אולי אני משוגע".

חדיג'ה לא הייתה סתם אישה; היא הייתה אשת עסקים ממולחת ודמות חזקה. היא הקשיבה לו בקשב רב, והייתה הראשונה לזהות שלא מדובר בשיגעון. היא הרגיעה אותו ואמרה: "לא ייתכן שאתה משוגע ולא ייתכן שהשתלט עליך שד. אתה אדם ישר, אתה עוזר לעניים, אתה אדם מיוחד. לא יכול להיות שזה דבר רע". היא זו שנטעה בו את ההבנה שמדובר בחוויה אלוהית ונבואית. משם, התחיל מוחמד להיכנס למעין "טראנס" שבו הכתיב את פסוקי הקוראן לחבריו, שרצו וכתבו אותם על עלים ועל כל הבא ליד, עד שאוגדו לספר הקוראן שאנו מכירים היום.

דוד המלך בהוליווד של ימי קדם: כשהשיגעון מציל חיים

המוטיב הזה, של אדם שחושש שהוא משוגע או שמעמיד פני משוגע, מחזיר אותנו לסיפור מדהים לא פחות מהתנ״ך שלנו – הסיפור של דוד המלך.

אתם בוודאי זוכרים שאחרי שדוד הנער הג'ינג'י הקטן הרג את גוליית הענק, הוא ושאול המלך המשיכו להילחם בפלשתים. כשהם חזרו מניצחונותיהם, בנות ישראל יצאו במחולות ושרו: "הכה שאול באלפיו, ודוד ברבבותיו". כלומר, שאול הרג אלפים, אבל דוד הרג עשרות אלפים.

התיאור הזה הרתיח את שאול. תחשבו על זה – הוא מלך ישראל, ופתאום כל העם עף על הנער הצעיר הזה. הפסוק מעיד ש"ויחר לשאול מאוד". זו הייתה נקודת השבירה. מאותו רגע, משהו אצל שאול התפלפ, והוא החל לרדוף את דוד בניסיון להרוג אותו, למרות שאהב אותו ואהב לשמוע אותו מנגן.

דוד נאלץ לברוח. ולאן הוא בורח? להכיש, מלך גת הפלשתית. עברו כנראה כמה שנים מאז הקרב עם גוליית, אבל לדוד היה מראה ייחודי – ג'ינג'י, מתולתל ויפה תואר. כשהוא מגיע לגת, העבדים של אכיש מזהים אותו מיד. הם אומרים למלך: "הלוא זה דוד... אשר יענו לו במחולות לאמור הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו?". הם זכרו את השיר המפורסם!

תחשבו איזה לחץ עצום זה. אתה בורח מהמלך שלך שרוצה לערוף את ראשך, אתה מגיע לארץ האויב שאת הגיבור הכי גדול שלו הרגת במו ידיך, ופתאום כולם מסתכלים עליך ומצביעים. דוד קולט שזיהו אותו, והוא מבין שהוא בצרות צרורות. מה הוא עשה? בדיוק כמו שמוחמד חשש שהוא משוגע, דוד העמיד פנים של משוגע. הוא התחיל לשרוט את דלתות השער, ריר נזל על זקנו, והוא מלמל דברים חסרי פשר.

התגובה של אכיש מלך גת היא אחד הרגעים המצחיקים בתנ״ך. הוא מסתכל על העבדים שלו ואומר להם: "חסר משוגעים אני, כי הבאתם את זה להשתגע עליי?". הוא בכלל לא מתרגש מהעובדה שזה דוד שהכה את גוליית, אלא פשוט מתעצבן שהביאו לו עוד משוגע לחצר. בזכות ההצגה הגאונית הזו, דוד מצליח להינצל ולא עושים לו דבר. אגב, בהמשך הדרך, דוד ואכיש נהיים חברים של ממש – אבל את הסיפור הזה נשמור לפעם אחרת.

השורה התחתונה

ההיסטוריה מלאה בסיפורים מרתקים שבהם הגבול בין נבואה, מנהיגות ושיגעון נראה דק מאוד. בין אם זה מוחמד שרועד במערה וחושש מדעתו, ובין אם זה דוד המלך שמשתמש בשיגעון ככלי הישרדותי מבריק – הסיפורים האלה מזכירים לנו כמה אנושיות, פחד ותושייה יש בדמויות שעיצבו את ההיסטוריה העולמית.

ולפני סיום, שאלה אליכם: תוך כדי כתיבת המאמר הזה, הזכרתי את הפסוק בקוראן שטוען שהאדם נוצר מקריש דם. ישנם עוד המון אי-דיוקים מדעיים בקוראן שהמדע המודרני הפריך לחלוטין. האם תרצו שנעשה סרטון ומאמר מיוחדים שמוקדשים לעובדות ההפוכות והלא מדויקות בקוראן? תכתבו לי כאן למטה בתגובות, אני קורא הכל!

מה אתם אומרים? אהבתם את החיבור? ספרו לי.