הסיפור של הדר: ממסיבת הנובה למכולת האשפה

"בואי נצא שוב לחוצות..." המילים האלו מקבלות משמעות מצמררת וקורעת לב כשאנחנו חוזרים אחורה אל בוקר השבעה באוקטובר. בוקר שהתחיל עם צעירים שרק רצו לצאת, לחגוג את החיים, לרקוד בטבע של עוטף עזה – והפך תוך דקות ספורות לגיא הריגה ולסיוט הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל. היום אני רוצה לספר לכם את הסיפור של הדר. סיפור אחד מתוך מאות, שממחיש את גודל השבר, את חוסר האונים, אבל גם את החובה שלנו לזכור, להזכיר ולהשמיע את קולם של אלו שכבר אינם יכולים לדבר.

הבריחה אל הלא נודע

הכל התחיל כשהחלו האזעקות לפלח את שמי הבוקר. הדר, כמו רבים אחרים במסיבת ה"נובה", הבינה מיד שמשהו נורא קורה. היא כתבה לאימה שהיא מנסה לצאת מאזור המסיבה יחד עם חברתה הטובה, שירה. הן נכנסו לרכב וניסו להימלט מהתופת, אך תוך כדי מנוסתן, המציאות טפחה על פניהן בצורה האכזרית ביותר: מחבלים החלו לירות לכיוונן אש חיה.

בלית ברירה, תחת מטר של כדורים, הדר ושירה נאלצו לנטוש את הרכב ולברוח רגלית אל תוך השטח הפתוח. בתוך הכאוס המוחלט, הן מצאו מחסה מאולתר – מכולת אשפה. הן נכנסו לתוכה והסתתרו בה יחד עם צעירים נוספים. במשך שעות ארוכות ומייסרות הן ישבו שם, בחושך, בפחד משתק, ממתינות לשווא לחילוץ שכושש להגיע.

"הדר הייתה איתנו בקשר עד שנגמרה לה ולחברתה הסוללה", סיפרה אימה בכאב שקשה לתאר במילים. ההודעה האחרונה מהדר נשלחה בשעה 11:30 בבוקר. מאותו רגע – דממה.

המרוץ נגד הזמן של אבא דרור

בצד השני של הקו, בבית, משפחתה של הדר עברה ייסורי תופת. אבא של הדר, דרור, לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים בזמן שהבת שלו נמצאת בסכנת חיים. בעקבות מיקום (Location) שהדר הספיקה לשלוח לו, הוא יצא מיד לדרך בניסיון נואש לחלץ אותה מהתופת.

אבל המציאות בשטח הייתה כאוטית ומסוכנת. במרחק של כ-30 קילומטרים מהמיקום של הדר, דרור נתקל במחסום של כוחות הביטחון שלא אפשרו לו להמשיך הלאה אל תוך אזור הלחימה והטבח. משם, הוא הופנה לשטח כינוס בעיר באר שבע, ולאחר מכן לבית החולים "סורוקה".

במסדרונות בית החולים, בין פצועים, משפחות מודאגות וצוותים רפואיים שקורסים תחת העומס, דרור פגש את שירה – חברתה של הדר שהייתה איתה במכולה. ושם, שירה נאלצה לספר לאב המודאג את הנורא מכול: מחבל גילה את מקום המסתור שלהם, ירה לתוך מכולת האשפה, ופגע במרבית האנשים שהסתתרו בה – כולל בהדר.

שלוש יממות של חוסר ודאות

למרות העדות הקשה של שירה, משפחתה של הדר סירבה לאבד תקווה. הם נאחזו בכל שביב של סיכוי, קיוו בכל מאודם שהדר "רק" נפצעה, שהיא פונתה לבית חולים אחר, שהיא מסתתרת במקום אחר ללא יכולת ליצור קשר.

במשך שלושה ימים ארוכים, שהרגישו כמו נצח, הדר הוגדרה כנעדרת. שלוש יממות של חוסר ודאות מוחלט, של טלפונים, חיפושים ותפילות. אבל אז, הגיעה הדפיקה בדלת. גופתה של הדר זוהתה, והבשורה הרשמית והמרה על מותה נמסרה למשפחה. התקווה התנפצה לרסיסים.

החובה שלנו כעם

במסיבת ה"נובה" בלבד נרצחו למעלה מ-380 איש. 380 עולמות ומלואם. 380 חלומות, שאיפות, צחוק ואהבה שנגדעו באבחה אחת של רוע טהור.

כשאנחנו מדברים על הסברה, כשאנחנו עומדים מול העולם ומסבירים על צדקת הדרך שלנו, אנחנו לא מדברים רק במונחים של גיאופוליטיקה, גבולות או החלטות או"ם. אנחנו מדברים על הדר. אנחנו מדברים על צעירות וצעירים שמצאו את עצמם מסתתרים במכולת אשפה, שולחים הודעות פרידה לאימא, ונרצחים בדם קר רק בגלל היותם יהודים וישראלים החיים בארצם.

הסיפור של הדר הוא פצע פתוח בלב של כולנו, אבל הוא גם המנוע שלנו. הוא מזכיר לנו על מה אנחנו נלחמים. הוא מזכיר לנו למה אסור לנו לוותר, למה אנחנו חייבים להמשיך להשמיע את האמת שלנו בעולם, ולמה אנחנו חייבים להישאר מאוחדים וחזקים.

שורה תחתונה: אנחנו לעולם לא נשכח את הדר, את שירה שניצלה ונושאת עמה את הצלקות, ואת כל קורבנות השבעה באוקטובר. ההנצחה שלהם היא לא רק בבניית אנדרטאות, אלא בהמשך החיים שלנו כאן, בראש מורם, מתוך ערבות הדדית ואהבת ישראל. אנחנו נהיה הקול שלהם. עם ישראל חי.