לזכרה של חנה בן ארצי (שור): האצילות, הענווה ואהבת האדמה

כאן אריאל אורבוך, ואני רואה שליחות קדושה באתר 'חרב גדעון' להביא את סיפוריהם של אלו שאיבדנו. השבעה באוקטובר, כ"ב בתשרי תשפ"ד, חרט בלבנו צלקת עמוקה שאינה מגלידה. בתוך הכאב הלאומי העצום, אנו עוצרים כדי לזכור את הפנים, את השמות ואת הסיפורים שמאחורי המספרים הבלתי נתפסים. המלחמה שנכפתה עלינו גבתה מחיר דמים כבד, אך היא גם חשפה את יופיו של הפסיפס האנושי שמרכיב את החברה הישראלית. היום אני מבקש להקדיש את המילים הללו לזכרה של חנה בן ארצי (שור) זכרונה לברכה, אישה שחייה היו שיר הלל לאופטימיות, לאהבת האדם ולאדמה, ונלקחה מאיתנו באכזריות בגיל 68.

אצילות, ענווה ומילים של תקווה

כשחבריה של חנה מדברים עליה, עולה דמות של אישה נדירה באופייה. חנה הייתה אישה אופטימית, חברה טובה, קשובה ואהובה על כל סובביה. בעולם שבו הכל קורה מהר וברעש, חנה בלטה באצילות ובענווה שלה. החברים מספרים בכאב ובגעגוע: 'כמה אצילית וענווה היית, מוכנה בכל רגע לתקן טעות ולספר לנו כיצד מטאפורה טובה יכולה להעצים סיפור קצר'. המשפט הזה מקפל בתוכו כל כך הרבה – את הרגישות שלה למילים, את היכולת שלה לראות את העומק שבסיפורים, ואת ההבנה שלה שגם בחיים עצמם, כמו בספרות, יש מקום לתיקון, להעצמה וליופי. היא לא רק קראה סיפורים, היא כתבה את סיפור חייה בעדינות ובחן, והשאירה חותם בלב כל מי שזכה להכיר אותה.

אהבת האדמה והעולם הגדול

חנה לא הסתפקה רק בעולם הרוח והמילים; היא חיה את העולם הזה במלואו, נשמה את יופיו ונהנתה מפירותיו. בזמנה החופשי, היא מצאה נחמה ושמחה בעבודת כפיים בגינה שלה. הידיים שטיפחו את הצמחים והפרחים היו אותן ידיים שחיבקו את משפחתה באהבה אין קץ. היא אהבה לטייל בעולם, לגלות תרבויות חדשות, נופים רחוקים וחוויות שהעשירו את הנפש. אך יותר מכל, היא אהבה לבלות את רגעיה היפים ביותר עם בן זוגה, גדעון. הזוגיות שלהם הייתה עוגן של יציבות ושמחה, מסע משותף של שני אנשים שבחרו לצעוד יחד בשבילי החיים, יד ביד, מתוך אהבה והערכה הדדית.

השבת השחורה בכפר אביב

ואז הגיע אותו בוקר נורא של השבעה באוקטובר. מתקפת הפתע האכזרית לא פסחה גם על העורף. חנה בן ארצי נרצחה מפגיעת רקטה ביישוב כפר אביב. בת 68 הייתה במותה. רגע אחד של טרור עיוור גדע חיים שלמים של יצירה, אהבה ונתינה. הלב נשבר אל מול האובדן של אישה שכל כולה הייתה חיים, ודווקא היא סיימה את חייה בצורה כל כך טראגית ופתאומית. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בגדרות, מותירה אחריה חלל עצום שאי אפשר למלא. חנה הותירה אחריה בת, שני בנים, נכדים, אח ואת בן זוגה האהוב גדעון. הבת, שני הבנים והנכדים איבדו את עמוד התווך של המשפחה. האח איבד אחות יקרה, וגדעון איבד את שותפתו לחיים. כל אחד מהם נושא עמו זיכרונות של חיוך, של עצה טובה, של רגעים קטנים בגינה או בטיול משותף. הזיכרונות הללו הם עתה הנחמה היחידה בתוך ים של יגון.

שורה תחתונה: מנוחתה בחיק האדמה

על מצבתה של חנה נחקקו המילים שמתארות את כל מה שהייתה עבור אוהביה: 'אמא, סבתא, אחות, בת זוג וחברה'. אך אולי יותר מכל, הציטוט שנבחר לעטר את קברה, מתוך שירה של רחל המשוררת, לוכד את מהותה המדויקת: 'ואולי בגלגול הרחוק-קדום הייתי גבעול עשבים ירקרק? ולכן באמי-אדמה אדבק, וּמְנוּחַי בחיקה השחום'. חנה, שאהבה את הגינה ואת האדמה, שבה אל חיקה השחום של אדמת הארץ שכה אהבה. אנו באתר 'חרב גדעון' נמשיך לזכור, להזכיר ולהנציח את האור שהפיצה בעולם. יהי זכרה של חנה בן ארצי (שור) ברוך, צרור בצרור החיים וחקוק בלב האומה לנצח.