יהי זכרם ברוך: פרידה מחמישה גיבורים שנפלו על הגנת הצפון

כשאנחנו קמים בבוקר, פותחים את החדשות ושומעים את צמד המילים הכואב "הותר לפרסום", הלב מחסיר פעימה. נדמה שאין ישראלי שלא מכיר את התחושה הזו, את המועקה שמתיישבת בגרון ואת הפחד שמחלחל לפני שקוראים את השמות. בסוף השבוע האחרון, הלב הלאומי שלנו נשבר שוב, כשהתבשרנו על נפילתם של חמישה חיילים גיבורים, טובי בנינו, על אדמת לבנון.

הפוסט הזה, והמילים האלו שאני כותב כאן היום מדם ליבי, מוקדשים כולם לזכרם. אנחנו חיים במציאות מורכבת וקשה, מציאות שבה שגרת חיינו, הביטחון שלנו והיכולת שלנו לגדל כאן ילדים בנחת, נקנים בדם. המינימום שאנחנו יכולים ומוכרחים לעשות כחברה חפצת חיים, הוא לעצור את מרוץ היום-יום, להרכין ראש בהכנעה, ולזכור את מי ששילמו את המחיר היקר מכל למען קיומנו כאן.

הלילה שבו רעדו השמיים מדרום לבופור

השעה הייתה סביב 00:30 בלילה. החושך של דרום לבנון עוטף את הכל, אבל הלוחמים שלנו תמיד עומדים על המשמר, דרוכים ומוכנים. ואז, פגעה "מטרה חשודה" בטנק של מפקד הגדוד, ממש שם, מדרום לבופור. הבופור – אותו מבצר שספוג בכל כך הרבה היסטוריה ישראלית, בכל כך הרבה דם של לוחמינו לאורך עשרות השנים, שוב עומד כעד אילם למערכה על הגנת גבולה הצפוני של מדינת ישראל.

כתוצאה מאותה פגיעה קשה וקטלנית בטנק, נהרגו מפקד הגדוד ושלושת הלוחמים שהיו איתו. צוות טנק הוא הרבה מעבר לקבוצת פקודים; זו משפחה לכל דבר ועניין. מפקד ופקודיו שנושמים את אותו אבק, שחולקים את אותו חלל צפוף, שסומכים זה על זה בעיניים עצומות. ברגע אחד, נגדעו חייהם של ארבעה עולמות שלמים. ארבעה גיבורים שעמדו בחזית, בתוך פלדת הטנק, כדי שאנחנו נוכל לישון בשקט בבתינו.

מתקפת חיזבאללה באישון לילה: האתגר של לוחמי הקומנדו

אבל הלילה הקשה הזה לא הסתיים שם. הטרור לא נח, והאויב המר שלנו מצפון ממשיך לנסות לפגוע בכל דרך אפשרית. בלילה שבין שישי לשבת, סביב השעה 01:30, שיגרו מחבלי חיזבאללה פצצת מרגמה (פצמ"ר) ורחפן נפץ לעבר מתחם "מגנן" שבו שהו לוחמי חטיבת הקומנדו.

לוחמי הקומנדו, חוד החנית של צבא ההגנה לישראל, נמצאים שם בקו הראשון. הם מתמודדים מול איומים טקטיים ואסטרטגיים מורכבים במיוחד, כמו רחפני הנפץ של ארגון הטרור חיזבאללה, שהפכו לכלי נשק שכיח וקטלני במערכה הנוכחית. כתוצאה מאותו ירי נפשע לעבר מתחם המגנן, נהרג לוחם אחד, ומספר לוחמים נוספים נפצעו. עוד משפחה שהצטרפה למעגל השכול הנורא, עוד פצועים שמתחילים עכשיו מסע ארוך וקשה של שיקום פיזי ונפשי.

מורשת של גבורה מול פחדנות האויב

ארגון הטרור חיזבאללה הוכיח שוב את פחדנותו ואת אכזריותו. שיגור של פצמ"רים ורחפני נפץ באישון לילה לעבר מתחם של לוחמים הוא ניסיון נואש לפגוע בכוחותינו שפועלים במקצועיות ובנחישות. המלחמה המודרנית מביאה איתה איומים חדשים מהאוויר ומהקרקע, אך התשובה שלנו נשארת אנושית וברורה: הלוחם שבקצה. הלוחם שלא מוותר, שמגן בגופו על חבריו, שמבין שמאחוריו נמצאים מיליוני אזרחים שסומכים עליו. ההיסטוריה של צה"ל בלבנון שזורה בסיפורי גבורה שמעצבים את האתוס שלנו, והלוחמים של היום הם ממשיכי הדרך הישירים של אותם גיבורים.

להיות ראויים להקרבה

הביטוי "הותר לפרסום" הפך לפסקול המצמרר של חיינו בחודשים האחרונים. מאחורי כל הודעה כזו יש משפחה שעולמה חרב עליה באחת. יש הורים שלא ישנו בלילות מדאגה, וכעת יתמודדו עם חלל שלעולם לא יתמלא. יש אחים, בנות זוג, ילדים וחברים שיישאו את הצלקת הזו לנצח.

עלינו, כחברה, מוטלת החובה הקדושה לא רק לזכור אותם, אלא לחיות את חיינו לאורם. להיות ראויים להקרבה העצומה שלהם. כשאני יושב לכתוב את השורות האלה, אני מרגיש את כובד המשקל של המילים. איך אפשר לסכם חיים שלמים של חמישה גיבורים בכמה פסקאות? התשובה היא שאי אפשר. אפשר רק להבטיח שהסיפור שלהם יסופר, שהגבורה שלהם תהדהד, ושהדם שלהם לא נשפך לשווא. אנו נמשיך להילחם על זכותנו לחיות כאן בביטחון, מתוך אמונה בצדקת הדרך.

שורה תחתונה

איבדנו בסוף השבוע האחרון חמישה מטובי בנינו בשתי תקריות קשות בלבנון – פגיעה קטלנית בטנק המג"ד מדרום לבופור, ומתקפת רחפן ופצמ"רים על מתחם הקומנדו. המחיר שאנו משלמים הוא כבד מנשוא, והלב דואב ובוכה עם המשפחות השכולות. אך צוואתם של הגיבורים הללו ברורה ומהדהדת: להמשיך להגן על הבית, לא להרפות, ולנצח את הטרור. השבוע, הפוסט הזה מוקדש להם. יהי זכרם ברוך.