לזכרו של אור זיו: הלוחם שאהב את החיים ונרצח בפסטיבל הנובה

כשאני שומע את המילים האלמותיות של השיר, 'בואי נצא שוב לחוצות אותם הלכנו, אל ספסלי האהובים בגן העיר, אולי נפגוש עוד בפנים אשר שכחנו, אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר', אני לא יכול שלא לחשוב על המשמעות המצמררת שהן קיבלו מאז השבעה באוקטובר. המילים הללו, שמדברות על געגוע, על הליכה ברחובות מוכרים ועל התקווה לפגוש שוב פנים אהובות, מהדהדות היום בלבבות של אלפי משפחות בישראל. משפחות שמחפשות את הפנים האהובות שאיבדו, ומקוות לשמוע מחדש את השיר שנקטע באבחה אחת. אחד מאותם שירים שנקטעו הוא סיפור חייו של אור זיו.

הילד מרומניה שמצא בית בעמק

סיפורו של אור הוא סיפור של אהבה ובחירה. אור נולד ברומניה, אך את חייו האמיתיים, את שורשיו ואת זהותו, הוא קיבל כאן בישראל, כשאומץ על ידי סימה וראובן זיו. הוא גדל ביישוב עדי שבעמק יזרעאל, מוקף בחום, באהבה ובמשפחה שעטפה אותו.

עבורי, כשאני קורא על משפחות מאמצות, אני תמיד רואה בכך את הביטוי הטהור ביותר של אהבה ללא תנאי. אור לא היה רק בן; הוא היה עולם ומלואו עבור הוריו ושתי אחיותיו. הקשר ביניהם היה כל כך עמוק וייחודי, עד שאור ושתי אחיותיו בחרו לחלוק קעקוע משותף. קעקוע שהוא הרבה מעבר לדיו על העור – הוא ברית דמים, הצהרה של חיבור נצחי ששום דבר, אפילו לא המוות, לא יוכל למחוק.

מלוחם כפיר למטייל בעולם

כמו צעירים ישראלים רבים וטובים, אור הבין את החשיבות של תרומה למדינה. הוא התגייס לשירות קרבי ושירת כלוחם ביחידת כפיר. השירות הקרבי דורש תעצומות נפש, מסירות והקרבה, ואור נתן את כל כולו למען ביטחון ישראל.

לאחר שסיים את שירותו הצבאי התובעני, הוא יצא לטרוף את העולם. המסלול הישראלי כל כך מוכר לנו: צבא, שחרור, תרמיל על הגב וטיול גדול. אור טייל בעולם, ספג תרבויות, ראה נופים, וחזר הליבה, אל העמק, אל המשפחה, אל החיים שהתחילו להיפתח בפניו עם כל כך הרבה הבטחות לעתיד.

הריקוד האחרון בפסטיבל הנובה

בשבעה באוקטובר, חג שמחת תורה, אור יצא לחגוג את החיים. הוא הגיע לפסטיבל הנובה ברעים יחד עם חמישה מחבריו הטובים מעמק יזרעאל. הם באו לרקוד, לשמוח, להיות יחד בטבע.

אבל השיר שלהם נקטע. מתקפת הטרור האכזרית של חמאס הפכה את רחבת הריקודים לגיא הריגה. באותה שבת שחורה, אור נרצח באכזריות יחד עם חברו הטוב, בן ברנשטיין. שני צעירים שכל חייהם היו לפניהם, בנים למשפחות אוהבות, נגדעו ברגע אחד של חושך מוחלט.

שורה תחתונה

כשאנחנו קוראים את מילות השיר 'אולי נפגוש עוד בפנים אשר שכחנו', החובה שלנו כחברה היא להבטיח שלולם לא נשכח את הפנים של אור. אנחנו לא נשכח את החיוך שלו, את המסירות שלו למדינה כלוחם, ואת האהבה העצומה שהעניק למשפחתו. סיפורו של אור זיו הוא חלק מפסיפס הכאב של השבעה באוקטובר, אבל הוא גם חלק מפסיפס הגבורה והחיים של עם ישראל. אנחנו נמשיך לספר את סיפורו, נמשיך לזכור את בן ברנשטיין ואת כל נרצחי הנובה. עם ישראל חי, ובזכות הזיכרון הזה, גם אור יחיה בתוכנו לנצח.