לזכרו של יואב: הגיבור מהרצליה שנלחם למען חבריו ונפל בבית חאנון

כשאני יושב לכתוב את המילים הללו, הלב מתכווץ. אנחנו חיים בתקופה שבה כל שם, כל פנים שניבטות אלינו מבעד למסך, נושאים איתם עולם ומלואו שנגדע באבחה אחת. היום אני רוצה לספר לכם על יואב. סיפורו של יואב הוא לא רק סיפור אישי של כאב ושל אובדן נורא למשפחתו; זהו סיפור שמגלם בתוכו את הסיפור של דור שלם. דור של צעירים שגדלו כאן, שחלמו, שאהבו, ושביום אחד מצאו את עצמם בחזית המאבק הקיומי ביותר של מדינת ישראל מאז הקמתה.

הילד מהרצליה שהפך ללוחם

יואב, בנם האהוב של עידית וגיא, נולד ביום ז' באייר תשס"ה, ה-16 במאי 2005. הוא גדל והתחנך בעיר הרצליה, ילד שורשי, אח מסור לאורי, לילו ורום. משפחה ישראלית יפה, משפחה שעוטפת באהבה, משפחה שגידלה ילד ערכי שמוכן לתת את כולו למען הכלל.

כמו צעירים רבים בני גילו, גם יואב חיכה לרגע שבו ילבש את מדי צה"ל. ב-13 באוגוסט 2023, כשהקיץ עוד היה בשיאו והמדינה הייתה שקועה בענייני השגרה שלה, יואב התגייס. הוא לא חיפש חיים קלים. הוא שובץ לגדוד הסיור החטיבתי (הגדס"ר) של חטיבת הנח"ל בחיל הרגלים – מקום שאליו מגיעים הטובים והנחושים ביותר, אלו שמוכנים לעמוד בחוד החנית של צבא ההגנה לישראל.

השבת השחורה: כשהמלחמה הופכת לאישית

ואז הגיעה אותה שבת. ה-7 באוקטובר. יואב היה אז בבית. הוא היה רק כחודשיים לאחר גיוסו, ממש בתחילת הטירונות, עושה את צעדיו הראשונים במסלול המפרך של הכשרת הלוחם בסיירת. השבת שהייתה אמורה להיות זמן של מנוחה וצבירת כוחות בחיק המשפחה, הפכה לסיוט לאומי. אחר הצוהריים, כשהיקף האסון התחיל להתברר, יואב הוקפץ בחזרה לצבא.

אבל עבור יואב, המלחמה הזו לא הייתה רק משימה לאומית מופשטת. היא חצתה את הקווים והפכה לאישית, כואבת ודוקרת מאין כמותה. באותה מתקפת טרור רצחנית ואכזרית של חמאס, נחטף לעזה חבר טוב של יואב. כאילו לא די בכך, במסיבת הטבע ברעים נרצחה בת משפחה של חבר נוסף שלו.

תארו לעצמכם צעיר בן 18, רק חודשיים בצבא, שמתמודד עם בשורות איוב כאלה. חבר טוב בידי מפלצות אדם, ובת משפחה של חבר אחר שנרצחה בדם קר. במצב כזה, אפשר להישבר. אפשר לשקוע בייאוש. אבל לא יואב. הידיעות הקשות הללו לא החלישו אותו – הן עשו בדיוק את ההפך. הן הגבירו את נחישותו. הוא ידע שיש לו משימה. הוא הבין שעליו להצליח בהכשרה, לסיים את המסלול, ולהצטרף ללחימה. הוא נלחם לא רק למען המדינה, אלא גם למען חבריו. למען אלו שנרצחו, ולמען אלו שעדיין מחכים שיחזירו אותם הביתה.

הקרב האחרון בבית חאנון

החודשים חלפו, המלחמה נמשכה, ויואב וצוותו הפכו ללוחמים מן המניין, נכנסים לתוך התופת של רצועת עזה כדי להגן על הבית.

ב-13 בינואר 2025, יצא יואב עם הצוות שלו למשימה מבצעית מורכבת בעיר בית חאנון, שבצפון רצועת עזה. זו הייתה עוד משימה בשרשרת ארוכה של פעולות שנועדו לטהר את השטח ממחבלים, להשמיד תשתיות טרור, ולהבטיח שתושבי עוטף עזה יוכלו לחזור לבתיהם בביטחה.

במהלך אותה פעילות מבצעית, התרחש אסון נורא. פיצוץ עז של מטען חבלה הוביל לקריסת מבנה על הכוח. התוצאות היו קטלניות וכואבות מנשוא. שמונה לוחמים נפצעו, וחמישה לוחמים מהצוות נהרגו במקום.

יואב נפל שם, בבית חאנון. הוא לא נפל לבד. הוא נהרג ביחד עם מפקדו, סרן יאיר שושן, ועם חבריו הטובים לצוות, אלו שעברו איתו את המסלול, אלו שהיו לצידו ברגעים הקשים והיפים: סמ"ר יהב הדר, סמ"ר אביאל וויסמן וסמ"ר גיא כרמיאל. צוות של גיבורים שנלחמו יחד, ונפלו יחד.

שורה תחתונה

סיפורו של יואב הוא עדות חיה לעוצמתו של הנוער הישראלי. נער מהרצליה, שאיבד את היקרים לו מכל ב-7 באוקטובר, ובמקום לשקוע בעצב, בחר לקום, להתחזק, להפוך ללוחם חוד ולצאת להגן על עמו. הוא נפל יחד עם מפקדו וחבריו לצוות מתוך תחושת שליחות עמוקה. אנחנו, שנשארנו כאן, חייבים לזכור את יואב. לזכור את החיוך, את הנחישות, ואת המחיר העצום שמשפחתו – עידית, גיא, אורי, לילו ורום – שילמה למען כולנו. יהי זכרו של יואב, וזכר חבריו לצוות, ברוך וחקוק בלב האומה לנצח.