סודות הטורבן והשיעה: מה מניע באמת את המשטר האיראני?

היום נפלה בחלקי זכות גדולה לשבת לשיחה מרתקת עם חברתי היקרה, חוקרת האסלאם עידית בר. כולנו עוקבים בדריכות אחר מה שקורה באיראן, וכולנו כבר שמענו שיש בעולם המוסלמי חלוקה לשיעים ולסונים. יש שנוטים לחשוב שהשיעים הם בהכרח הקיצוניים והסונים הם המתונים, אבל המציאות, כפי שתמיד קורה במזרח התיכון, מורכבת הרבה יותר.

בשיחה שלנו, החלטנו לצלול פנימה אל תוך שני נושאים מרתקים שנוגעים ספציפית לזרם השיעי ששולט כיום באיראן. הראשון הוא סמל ויזואלי שכולנו רואים על המסכים אבל לא תמיד מבינים את משמעותו – הטורבן של מנהיגי הדת. השני נוגע לאסטרטגיה העמוקה של המשטר ולדרך הייחודית שבה אפשר ללמוד עליו, דרך ספרה החדש של עידית.

סוד הצבעים: מה ההבדל בין טורבן שחור ללבן?

כשאנחנו מסתכלים על הנהגת הרפובליקה האסלאמית באיראן, אנחנו רואים אנשי דת שיעים שחובשים טורבנים. חלקם חובשים טורבן לבן, ואחרים עוטים טורבן שחור. האם מדובר בבחירה אופנתית? האם זה עניין של טעם אישי או של חנות הבגדים שבה הם ביקרו בבוקר?

התשובה היא ממש לא. בעולם האסלאמי, ובמיוחד בשיעה, אין כאן שום קשר לאופנה. מדובר בעניין של ייחוס משפחתי היסטורי ודתי עמוק.

איש דת שחובש טורבן שחור הוא אדם שמיוחס באופן ישיר למשפחתו של הנביא מוחמד. הייחוס הזה מעניק לו המון כוח, עוצמה והשפעה בעולם הערבי והמוסלמי. ברגע שאדם משתייך לשושלת של הנביא, מוענקת לו מעין חסינות בלתי כתובה. לפגוע בו נחשב למעשה חמור הרבה יותר (למרות שההיסטוריה מוכיחה שגם פגיעות כאלה קורות).

כדי להבין את העוצמה של הייחוס הזה, אפשר להסתכל על שכנתנו ממזרח. ירדן קוראת לעצמה "הממלכה הירדנית ההאשמית" (אל-ממלכה אל-אורדוניה אל-האשמיה). למה "האשמית"? על שם האשם, אבי סבו של הנביא מוחמד. ההשתייכות למשפחת הנביא היא מקור ללגיטימציה שלטונית ודתית אדירה.

המהפכה האמיתית: משיעה פסיבית לשיעה אקטיבית

כדי להבין את האיום האיראני, חייבים להבין שינוי תיאולוגי דרמטי שהם עברו. השיעה באיראן היא "השיעה התריעשרית", המאמינה ב-12 אימאמים, כשהאחרון שבהם הוא "האימאם הנעלם".

באופן מסורתי, השיעה אופיינה בפסיביות (מה שנקרא באסלאם "קועוד" – ישיבה). הרעיון היה לחכות בסבלנות עד שהאימאם הנעלם יחזור, יביא את המהדי (המשיח האסלאמי), וישליט צדק בעולם.

אבל איראן שינתה את חוקי המשחק ויצרה שיעה אקטיבית. במקום לחכות, הם עשו מהפכה. הם הוכיחו לעולם המוסלמי שאפשר להפיל שלטון של שאה (מלך) שהחזיק בשושלת ארוכת דורות, ולקחת את השלטון לידיים. ההצלחה של המהפכה האסלאמית באיראן הפכה למקור השראה מסוכן ביותר. היא נתנה דלק, גב ותמיכה לאינספור ארגוני טרור – ואפילו לארגונים סונים כמו "האחים המוסלמים". המסר היה ברור: אם לא נהיה אקטיביים ונפעל, נחכה עוד שנים ארוכות לשינוי. צריך לקום ולעשות מעשה.

סבלנות איראנית מול קוצר הרוח המערבי

עידית בר, כחוקרת אסלאם (ובעלת שורשים פרסיים בעצמה), מזהירה מפני זחיחות הדעת. חיסולים של מנהיגים בכירים הם חשובים והופכים את העולם למקום טוב יותר, אבל הראש האיראני מתוכנת אחרת מהראש המערבי.

האסטרטגיה הנוכחית שלהם היא מלחמת התשה. המערב, וישראל בתוכו, מתקשה מאוד להתמודד עם מלחמות ארוכות. אנחנו רוצים פתרונות מהירים. ראינו את זה ביחס לחטופים שלנו – עד שהחטוף האחרון, או אפילו גופה, לא חוזרים, אנחנו לא שוקטים ולא נחים.

אצל האיראנים המצב הפוך לחלוטין. יש להם סבלנות של ברזל. הם מוכנים להילחם גם עוד עשר או עשרים שנה. תזכרו כמה זמן נמשכה מלחמת איראן-עיראק. נהרגו שם מיליונים משני הצדדים, וזה לא הזיז למשטר.

הם מונעים מאידיאולוגיה דתית קיצונית. הם מאמינים בכל ליבם שישראל צריכה להיות מושמדת, שצריך להיות כאוס בעולם, ושדרכו הצדק שלהם יתפרס על פני תבל. כשאני יושב בפאנלים בטלוויזיה ושומע פרשנים קוראים להם "מטורללים", אני מתקומם. הם לא מטורללים – זו פשוט האמונה היוקדת שלהם, והם מוכנים להקריב עבורה הכל.

לכן, הם מסוגלים למשוך אותנו למלחמה ארוכה. השאלה היא כמה זמן ארצות הברית תחזיק מעמד במשחק הזה. נשיא כמו דונלד טראמפ, למשל, לא ירצה מלחמות ארוכות וישאף להסכמים, והקהל האמריקאי עלול להתקומם. זו בדיוק הסיבה שפירוק הגרעין, הטילים הבליסטיים או המיליציות אינו מספיק. כל עוד המשטר השיעי הזה נשאר על כנו, אפילו במינימום כוח שמאפשר לו לצמוח מחדש, מבחינתם זה ניצחון לדורות. הם חייבים לאבד את השלטון.

התמנון הפרסי: איך העולם הערבי באמת רואה את איראן?

זה מוביל אותנו לספרה החדש והמרתק של עידית בר, "קווים חוצים גבולות: סאטירה ומחאה חזותית בעולם הערבי".

ללמוד על העולם הערבי זה פרויקט חיים. יש המון פרטים, היסטוריה וזרמים. הגאונות בספר של עידית היא שהוא מלמד אותנו על המזרח התיכון דרך קריקטורות.

בספר ישנו פרק שלם המוקדש לאיראן, שנקרא "התמנון הפרסי". אחת הקריקטורות המבריקות שם מציגה את מנהיג איראן זורע באדמה רובים במקום שתילים. הוא משקה עץ גדול שכתוב עליו "אירהאב" (טרור בערבית). אבל אם מסתכלים מקרוב, רואים שעל העץ הזה מונח טיל שעומד ליפול ממש עליו ולחרוץ את גורלו. המסר של הקריקטוריסט הערבי ברור: מי ששותל זרעי טרור, הטרור יחזור אליו כבומרנג.

הקריקטורה הזו ממחישה היטב איך איראן נתפסת בעיני הסביבה הערבית שלה: כנטע זר, כמדינה מאיימת שמחפשת הגמוניה ורוצה להשתלט על האזור. אנחנו רואים איך הם משגרים טילים לא רק אל עבר "אויבות" כמו סעודיה או איחוד האמירויות, אלא אפילו למדינות שניסו להיות נאמנות להם ולתווך, כמו קטאר ועומאן.

מדינות המפרץ אולי מנסות לשבת על הגדר כלפי חוץ ולא לנקוט עמדה מפורשת, אבל תהיו בטוחים – אם המשטר האיראני יפול, כולם שם יפתחו שמפניה (או לפחות שמפניה ללא אלכוהול, כמקובל בעולם הערבי).

קווים חוצים גבולות

אני באמת ממליץ לכם בחום לקרוא את "קווים חוצים גבולות". הוא מחולק לפרקים נושאיים, כך שלא חייבים לקרוא אותו באופן כרונולוגי. אפשר לפתוח בכל פעם פרק אחר, להסתכל על קריקטורה, ולקבל תובנה עמוקה על השכונה שלנו – בצורה קורצת, מצחיקה, צינית ונשכנית, בלי להזדקק למאמרים אקדמיים ארוכים ומייגעים.

השורה התחתונה

המשטר האיראני אינו אוסף של מטורללים שפועלים בגחמה, אלא הנהגה דתית מחושבת, בעלת אידיאולוגיה של "שיעה אקטיבית" וסבלנות היסטורית למלחמות התשה ארוכות. כדי להביס אותם, לא מספיק לפגוע בנשק או בשלוחות שלהם – חייבים להביא לסיום שלטונם. ובינתיים, כדי להבין מי עומד מולנו ואיך השכנים שלנו רואים אותו, שווה להציץ בקריקטורות שחושפות את האמת שמאחורי הטורבן.

מה אתם חושבים? לאן פנינו מועדות במערכה הזו מול איראן? ספרו לי בתגובות.