מה לענות כש... אומרים שישראל היא הבריון של המזרח התיכון?

אהלן חברים, ברוכים השווים לפינה שלנו – פינה שנקראת "מה לענות כש...". בפינה הזאת אנחנו מקבלים כלים פרקטיים להתמודד עם הטענות הכי נפוצות של שונאינו מרחבי העולם. ומה לעשות, לא חסר כאלה.

לפני שאני מתחיל, אני תמיד מסביר: כשאנחנו עוסקים בהסברה התקפית – שזו הגישה שאני מאמין בה ודוגל בה – אני פחות עסוק בלהתנצל או להסביר לצד השני למה הוא טועה. לטעמי, זה הרבה פעמים פשוט בזבוז של זמן. יחד עם זאת, אני כן חושב שעבור עמנו, עבורנו, אנחנו חייבים להכיר את הנתונים. אנחנו צריכים לדעת מהי באמת האמת כשמישהו טוען נגדנו משהו. לא תמיד אנחנו חייבים להשתמש בזה מול אותו אדם – אני משאיר את זה לשיקולכם – אבל כאן תמיד תקבלו את הכלים.

כמו תמיד, אנחנו הולכים לפצח את אחת הטענות הנפוצות של שונאינו באמצעות חמישה שלבים פשוטים.

שלב 1: מהי הטענה?

היום הטיעון הוא: ישראל היא זו שתוקפנית, היא זו שיוזמת את המלחמות, והיא זו שמבעירה את המזרח התיכון.

אתם תמצאו את הטענה הזו בכל מיני גרסאות שונות. יש אפילו גרסה שבה איש התקשורת האמריקאי טאקר קרלסון אומר שישראל היא אחת המדינות התוקפניות והאלימות ביותר. לא רק בגלל כמות החזיתות שישראל פתחה (שימו לב לניסוח המניפולטיבי), אלא גם בגלל השאלה: איפה עוד תמצאו מדינה שאחוז כל כך גבוה מהאוכלוסייה שלה החזיק בחייו כלי נשק?

שלב 2: פיצוח המניפולציה

תמיד יש מניפולציה מאחורי הטיעונים של שונאינו. תחשבו על זה: כשאנחנו גדלים ושומעים על "הבריון בשכונה", מה זה בריון? מה זה אדם אלים? זה אדם תוקפני, שיוזם סכסוכים ואלימות. בריונים בבתי הספר הם הילדים שמציקים לילדים המסכנים והחלשים.

עכשיו, אם אתם כאנשים נורמטיביים שומעים סיפור על ילד שיושב בשקט בכיתה, ופתאום מגיע בריון ומרביץ לו בהפסקה – מי הטוב ומי הרע? זה מאוד פשוט. זה עובד על רגש טהור.

תשימו לב שהמניפולציות הרגשיות שעושים לנו בפרופגנדה הן בדרך כלל מאוד פשוטות ולא מורכבות. כשאומרים שישראל היא התוקפנית, זה נועד לצייר אותנו כבריון הגדול שנטפל לחלשים.

שלב 3: הסילוף העובדתי

כאן הדברים מתחילים להיות מעניינים. כשמסתכלים על מפת המזרח התיכון, מגלים שישראל היא באמת סיכה. נקודה קטנה. הרעיון שישראל הקטנטנה היא זו ש"מבריונה" ותוקפנית כלפי כל המדינות הענקיות שמקיפות אותה – הוא פשוט לא הגיוני.

אבל בואו ניגע בתכלס, בסילוף העובדתי סביב המלחמה הנוכחית מול איראן. למה? כי באיראן, לפחות בסבב הנוכחי של התקיפות, העובדות היבשות לכאורה מראות שאנחנו יזמנו. המתקפה האווירית המשולבת של ישראל התחילה, ואז הגיעו טילים מאיראן, ואז אנחנו תקפנו שוב. כשמסתכלים רק על חלון הזמן הצר הזה, ישראל נראית כמו זו שפתחה במלחמה.

אבל האם זו באמת האמת? בכל שיחה, בהנחה ועומד מולנו אדם עם יותר מנוירון אחד במוח, מבינים שיש מורכבות. אי אפשר להסתכל על הדברים בשחור ולבן, או רק על התוקף האחרון, מבלי להבין את הסיפור והתמונה הכוללת.

שלב 4: מה בתכלס האמת?

האמת היא שאיראן בנתה טבעת חנק, טבעת אש סביבנו, במשך שנים רבות. החל מחיזבאללה בלבנון, חמאס בעזה, החות'ים בתימן, מיליציות בעיראק וכמובן טילים מאיראן עצמה. כל הדברים האלה נועדו למטרה אחת: השמדת מדינת ישראל.

התוצאות של מה שאנחנו רואים עכשיו הן תולדה של עבודה סיזיפית וארוכת שנים של המשטר האיראני. ודרך אגב, זה לא נעשה במחשכים. הם היו מאוד גלויים. המשטר האיראני אמר בצורה מפורשת שהוא מעוניין להשמיד את ישראל, שאנחנו "השטן הקטן" וארצות הברית היא "השטן הגדול".

כל אדם שעיניו בראשו מבין שהמתקפה הישראלית על איראן היא לא מתקפה מבודדת. אנחנו כבר זמן רב בהתנגשויות איתם, עוד ממבצעים קודמים, ובוודאי תוך כדי מלחמת חרבות ברזל. יש כאן מדינה שבמשך שנים נשבעת להרוג אותנו, עושה את כל הפעולות כדי שזה יקרה, מתחמשת וחותרת לגרעין. כאשר אנחנו, כמדינה עצמאית, צופים בטבעת החנק שסוגרת עלינו – מה בדיוק הציפייה שנעשה?

נקודה למחשבה על ארצות הברית

אני רוצה לפתוח סוגריים ולהתייחס לטיעון ששומעים הרבה בארצות הברית: "ישראל גוררת את אמריקה למלחמה, איראן לא מאיימת על ארה"ב". זו מניפולציה. ה-4 בנובמבר באיראן הוא יום שמוקדש לזעקות "מוות לאמריקה" (Death to America), זכר להשתלטות המהפכה האסלאמית. האם הם יודעים כמה אמריקאים נרצחו בגלל אותו משטר איראני רצחני?

וזה מחזיר אותי אלינו. המלחמה מול איראן היא לא רק מלחמה על הישרדותנו (למרות שהיא בהחלט כזו). תזכרו שמי שהוציא לפועל בשבעה באוקטובר את הרציחות, האונס והטבח – אמנם האקדח היה חמאס, אבל האצבע שלחצה על ההדק הייתה איראן. כל מה שאנחנו עושים עכשיו נועד להראות שאף אחד לא יתחמק מלטבוח בבני עמנו ולצאת מזה בשלום.

שלב 5: הבוקס בבטן (שאלת המחץ)

בואו נסיים בשאלה נוקבת. אם מישהו טוען שאנחנו התוקפנים, הייתי שואל אותו את השאלה הבאה:

"אם בן אדם מאיים שהוא יהרוג אותך, מרים אקדח לכיוונך, ולך יש אקדח – מה היית עושה? האם אתה יורה ראשון, או שאתה מחכה שהוא יירה בך?"

זה פחות או יותר המצב שבו אנחנו נמצאים. כל תשובה שאותו אדם יענה, בעצם תשרת אותנו להמשך הדיון ותחשוף את צביעות הטענה.

שורה תחתונה

אנחנו לא הבריון השכונתי, אנחנו הילד שסירב לתת לבריון להמשיך לאיים עליו. כשמסתכלים על התמונה המלאה, ההגנה העצמית שלנו היא לא תוקפנות – היא חובה מוסרית וקיומית.

חברים, אם הכלים האלה של "מה לענות כש..." עוזרים לכם, התגובות שלכם והשיתופים שלכם חשובים מאין כמותם כדי להפיץ את האמת. תכתבו לי בתגובות אם זה היה מעניין, ואם יש טענות ספציפיות שתרצו שאפרק בסרטונים הבאים. נתראה בשבוע הבא!