מה לענות כשאומרים ש"לישראל אין זכות קיום"?

שלום חברים, ברוכים הבאים שוב לפינה שלנו "מה לענות כש...". מדי יום שישי אני עובר איתכם על הטיעונים המרכזיים ששונאינו מציפים כנגדנו, ומסביר מה אנחנו יכולים לענות.

אני רוצה לחדד משהו חשוב כבר בהתחלה: אני אדם שאוהב הסברה התקפית. אני פחות עסוק בלהתגונן ולהסביר לגופו של טיעון, מסיבה מאוד פשוטה – ברוב המוחלט של המקרים, את שונאי ישראל לא באמת מעניינת התשובה. גם העובדות לא מעניינות אותם. אם אתם מנהלים דיון פומבי, אם אתם מתווכחים על גבי האינטרנט ויש לכם צופים או קהל, אז כמובן שחשוב לענות לגופו של עניין. אבל התשובה היא בכלל לא בשביל הטוען האנטישמי, אלא בשביל הקהל שקורא וצופה מהצד.

מתוך ניסיון רב בשיחות עם האנטישמיים הגדולים בעולם, אני יכול להבטיח לכם שהם אטומים לעובדות. ובכל זאת, כאן בפינה שלנו, חשוב לי להעלות את העובדות – לפחות את חלקן. למה? בשבילנו. בשביל הקהל הישראלי. כדי שאנחנו נכיר היטב את המורשת וההיסטוריה שלנו, נהיה גאים בה, ונדע להעביר אותה הלאה לילדים ולנכדים שלנו.

לכל פרק בפינה הזו יש מבנה מסודר, שבו אני לוקח את הטיעון ומפרק אותו בארבעה שלבים. בואו נצלול לאחד הטיעונים הכי מופרכים ומרגיזים שנאמרים כלפינו: "לישראל אין זכות קיום".

שלב 1: מה הטיעון בכלל?

הטיעון המרכזי הוא שלמדינת ישראל אין זכות קיום, או בווריאציה המעודנת יותר שלו – "לישראל אין זכות קיום כמדינה יהודית".

קחו לדוגמה התבטאויות של אישי ציבור, כמו מנדני (בהקשר לראשות עיריית ניו יורק), שכאשר שואלים אותם את השאלה הזו, הם מתפתלים. הם לעולם לא יענו עליה בצורה ישירה. וכשהם כבר נדחקים לפינה, התשובה נשמעת בערך כך: "אני אומר שלישראל יש זכות קיום, אבל כמדינה יהודית? לא. אני מתנגד לכך שתהיה מדינה שיש בה היררכיה דתית או אתנית מסוימת".

לפני שאני בכלל מפרק את הטיעון הזה, אני חייב כהערת שוליים להתייחס לעצם השאלה. שמעתי לא מעט עיתונאים שואלים שונאי ישראל: "האם לדעתך לישראל יש זכות קיום?". השאלה הזו בפני עצמה היא מקוממת. עיתונאי שמרגיש בנוח לשאול שאלה כזו הוא לא פחות בעייתי מהמרואיין שלו. מעולם לא נתקלתי בעיתונאי ששאל שאלה כזו על שום מדינה אחרת בעולם. זו כנראה "זכות" מפוקפקת ששמורה רק לנו.

שלב 2: הנחת היסוד מאחורי הטיעון

מאחורי כל משפט שנאמר כנגדנו יש הרבה מאוד מחשבה (גם אם האנשים שחוזרים עליו כמו זומבים לא מפעילים אותה). רוב שונאינו פשוט ממחזרים סיסמאות. באנגלית קוראים לזה Regurgitate – שזה תרתי משמע "להעלות גירה". הם בולעים טיעונים שהם שומעים בחוץ, ומעלים אותם שוב ושוב מבלי לעצור ולחשוב לשנייה.

אבל אנחנו כן נעצור ונחשוב. מה המטען הרגשי ומהי הנחת היסוד שעומדת בבסיס הטיעון הזה? הנחת היסוד היא שישראל היא מדינה לא לגיטימית. שעצם הקיום של ישראל הוא "טעות היסטורית", התפלקות שלא הייתה אמורה להתרחש.

יש כאלה שמוסיפים חטא על פשע ואומרים שהמדינה הוקמה רק בגלל השואה. התיאוריה שלהם גורסת שבריטניה ומדינות המערב חשו ייסורי מצפון על כך שלא עצרו את השמדת היהודים, אז הם אמרו: "יאללה, נפנק את היהודים ונעניק להם איזושהי מדינה קטנה". מי שטיפה מכיר את ההיסטוריה יודע שזה שקר מוחלט. הצהרת בלפור, שבה הצהירו הבריטים על כוונתם להעניק ליהודים בית לאומי, ניתנה בשנת 1917 – יותר מ-20 שנה לפני שבכלל התחילה השואה.

אבל המטרה של שונאינו היא לעורר רגש ספציפי: לייצר תחושה שהקמת ישראל הייתה אנומליה, טעות מוסרית, "מדינת אפרטייד" – ולכן, עצם הקיום שלה הוא עוול שצריך לתקן (כלומר, להשמיד).

שלב 3: העיוות העובדתי

בואו נדבר רגע על צמד המילים הזה: "זכות קיום". זהו מונח פיקטיבי. אין דבר כזה בדין הבינלאומי או בעולם המשפטי "זכות קיום".

מדינות קיימות, נוצרו או הוקמו לאורך ההיסטוריה (ובמיוחד במזרח התיכון במהלך המאה ה-20) מאחת משלוש סיבות מרכזיות:

1. סיבה משפטית: הסכמים היסטוריים שיצרו את המדינה.
2. דין בינלאומי: החלטות של גופים בינלאומיים (כמו החלטת החלוקה של האו"ם ב-1947).
3. כיבוש צבאי: מדינה שנלחמה ויצרה מתוקף כוח הזרוע עובדה מוגמרת בשטח, ואלו הם גבולותיה.

הבעיה הגדולה של שונאינו היא שלישראל יש את כל השלושה, ואפילו יותר מכך!

מעבר לשלושת הפרמטרים האלה, יש לנו זכות מתוקף קניין אמיתי. לפני קום המדינה, יהודים רכשו אדמות מהאימפריה העות'מאנית ומבעלי אדמות ערביים. אין אדמה אחת שלא נרכשה כדת וכדין והתיישבו עליה יהודים. יש לנו את הדין הבינלאומי, שהחל הרבה לפני האו"ם. הזכרנו את הצהרת בלפור, ולאחריה התקיימה ועידת סן רמו ב-1920, שהעניקה לבריטים מנדט על האזור שנקרא "פלשתינה" במטרה מפורשת: לאפשר הקמת בית לאומי ליהודים.

והכי חשוב: שנת 1948 היא לא אירוע שהתחיל את שעון העצר. היא לא נקודת ההתחלה. העם היהודי קיים כאן בארצו ובאדמתו כבר למעלה משלושת אלפים שנה. יהודים מגיעים מיהודה. תמיד הייתה כאן רציפות של יהודים, גם כשהם לא שלטו פוליטית. גם תחת ממלכות נוצריות ומוסלמיות – תמיד היו פה יהודים. הקמת המדינה ב-48' היא בסך הכל המשכיות טבעית לרצף הקיום היהודי בארץ ישראל. הניסיון לצייר את זה כמשהו מלאכותי שהתחיל פתאום ב-1948 הוא עיוות היסטורי מגוחך.

שלב 4: מה לענות? (השורה התחתונה)

אחרי שהבנו את הטיעון, את הנחת היסוד ואת העיוות העובדתי, איך אנחנו עונים בפועל?

הדרך הכי טובה לסיים דיון כזה היא לעבור להתקפה ולשאול את הצד השני שאלה פשוטה שחושפת את הסטנדרט הכפול שלו.

אם מישהו טוען שישראל לא צריכה להתקיים כמדינה יהודית כי הוא "מתנגד לעליונות של דת מסוימת", השאלה שצריך להטיח בו היא: "האם אתה חושב שכל אחת מ-57 המדינות בעולם שמוגדרות רשמית כמדינות מוסלמיות, צריכה לחדול מלהתקיים לפי אותו סטנדרט שהרגע הצגת? האם גם להן אין זכות קיום?"

זו שאלה שמטלטלת את היריב, מבלבלת אותו, וחושפת מיד שהבעיה שלו היא לא עם מדינות דת או לאום – הבעיה שלו היא אך ורק עם היהודים.

---

חברים, אם אהבתם את הפירוק הזה ואת פינת "מה לענות כש...", תכתבו לי כאן בתגובות. אם יש לכם טיעונים נוספים שאתם חושבים שצריך להעלות, במיוחד סביב סוגיית זכות הקיום שלנו בארץ ישראל, שתפו אותי.

אראה אתכם בשישי הבא בפינה הבאה. שבת שלום ועם ישראל חי!