מתי הם יבינו שהם לא מבינים את המזרח התיכון? התקרית המביכה של ג'יי.די ואנס

שלום לכולם, כאן אריאל אורבוך. כמה פעמים יצא לנו לשאול את עצמנו: מתי הם כבר יבינו שהם לא באמת מבינים את המזרח התיכון? אנחנו מסתכלים על המעצמות הגדולות, על המנהיגים שיושבים מעבר לים, ורואים שוב ושוב את הפער העצום בין התפיסה המערבית לבין הקודים התרבותיים והדתיים שמובילים את האזור שלנו.

הפעם, אני רוצה לקחת אתכם לאירוע ספציפי, אירוע מביך ומשפיל ברמות אחרות, שהתרחש ממש לאחרונה בשוויץ. מדובר בסיטואציה כל כך סוריאליסטית, שרק כשקוראים את שפת הגוף של המעורבים בה, מבינים לעומק את גודל המבוכה.

מזכר ההבנות או מזכר האי-הבנות?

לאירוע המדובר בשוויץ הגיע ג'יי.די ואנס, כדי לחתום אל מול נציגי קטר ואיראן על מה שמוגדר כ"מזכר הבנות". אבל אם תשאלו אותי, לאור מה שהתרחש שם, השם הראוי יותר למסמך הזה הוא "מזכר האי-הבנות". הם באו לחתום, בטוחים שהכל מתנהל על מי מנוחות וברוח דיפלומטית מערבית טיפוסית, אבל אז התרחש משהו שטרף את הקלפים.

בסרטון מאותו אירוע – שאני ממש מפציר בכם לצפות בו יותר מפעם אחת כדי לקלוט את כל הניואנסים – רואים את ג'יי.די ואנס עומד בציפייה. לצידו עומדים ראש ממשלת פקיסטן והרמטכ"ל הפקיסטני, פילדמרשל מעוטר. כולם ממתינים לכניסתו של ראש ממשלת קטר, מוחמד בן עבד א-רחמן אל-תאני.

שפת הגוף מספרת את כל הסיפור

ואז זה קורה. ראש ממשלת קטר נכנס לחדר ומתקרב לעבר הקבוצה הממתינה. ג'יי.די ואנס, בגישה אמריקאית טיפוסית, כבר מכין את עצמו. הוא מחייך אליו חיוך רחב, בטוח לחלוטין שעוד רגע קט הוא הולך לקבל לחיצת יד חמה ודיפלומטית.

אבל המציאות, מסתבר, עובדת אחרת לגמרי. ראש ממשלת קטר אפילו לא ממצמץ לכיוונו. הוא עושה "ימין פנה" חד וברור, ניגש היישר אל ראש ממשלת פקיסטן, ומחבק אותו בחום רב. הוא פשוט מדלג מעל ואנס כאילו לא היה קיים בחדר.

בשלב הזה, אפשר לראות את המבוכה העצומה על פניו של ואנס. הוא נבוך מאוד, אבל רואים בפרצוף שלו שהוא מנסה לעבד את הסיטואציה. הוא כאילו אומר לעצמו: "טוב, בסדר. אולי הוא מעריך את ראש ממשלת פקיסטן יותר, אולי הם קרובים יותר מבחינה תרבותית. תכף יגיע התור שלי, תכף הוא ילחץ לי את היד". ואנס שוב מסתובב לעברו, מכין את עצמו מחדש ללחיצת היד המיוחלת.

ושוב – סטירת לחי דיפלומטית. ראש ממשלת קטר עושה "דוך" ימינה, מתעלם שוב מוואנס, והולך היישר אל הפילדמרשל הפקיסטני כדי לחבק גם אותו בחום.

התמונה שנותרת היא של ג'יי.די ואנס עומד נבוך לחלוטין. הוא מבין את הרמז, לוקח צעד אחורה אל הפינה שלו, ומיישר לשנייה את החליפה בניסיון לשמור על פאסון ולהסתיר את ההשפלה הפומבית שזה עתה ספג.

השורשים האסלאמיים של ההתעלמות: סיפורו של כעב בן מאלכ

כשראיתי את ההתעלמות המופגנת הזו, את הסירוב המוחלט להעניק אפילו את המחוות הבסיסיות ביותר של לחיצת יד או קשר עין, לא יכולתי שלא להיזכר במסורת האסלאמית. ישנו סיפור היסטורי, דומה אך שונה, ששופך אור על המשמעות של החרמה והתעלמות בתרבות הזו.

הסיפור מחזיר אותנו לקרב טבוק. באותו אירוע היסטורי, היו שלושה מוסלמים שלא יצאו יחד עם הנביא מוחמד לקרב. אחד מהם היה אדם בשם כעב בן מאלכ, שהיה נחשב ממש חבר של מוחמד.

התגובה של מוחמד לאי-ההשתתפות שלהם הייתה חריפה ומשמעותית: הוא הורה לקהילה כולה להחרים את שלושת המוסלמים הללו למשך 50 יום. ההוראה הייתה ברורה – לא לדבר אליהם, לא לפנות אליהם, ובוודאי שלא ללחוץ להם את היד.

האם ההתנהגות של ראש ממשלת קטר כלפי ג'יי.די ואנס שואבת השראה מאותם קודים תרבותיים ודתיים עתיקים? יכול מאוד להיות שזה מגיע משם. ההתעלמות המופגנת, הסירוב ללחוץ יד, החרם השקט אך הרועם – כל אלה מהדהדים את אותה מסורת של סימון אדם כמי שנמצא מחוץ למעגל הלגיטימיות.

השורה התחתונה: הגורל שלנו בידיים של מי שלא מבין את האזור

מעבר למבוכה האישית של ג'יי.די ואנס, יש כאן נקודה עמוקה ומטרידה הרבה יותר. אין ספק שהאירוע הזה היה מביך ביותר, אבל מה שעוד יותר מביך – ואפילו מפחיד – הוא לחשוב על המשמעות הרחבה של זה.

האנשים האלה שם באמריקה, הבכירים שיושבים בוושינגטון ומנהלים משאים ומתנים, פשוט לא מבינים מה קורה פה במזרח התיכון. הם מגיעים עם תפיסות מערביות של "מזכרי הבנות" ודיפלומטיה של חיוכים, ולא מצליחים לקרוא את המפה, לא מבינים את הקודים, לא מבינים את האירוע.

המזרח התיכון הוא לא שוויץ. הוא לא מקום שבו חיוך מנומס וחליפה יקרה מספיקים כדי לייצר כבוד הדדי. כאן, כבוד, השפלה, בריתות ומסרים מועברים בשפת גוף, במחוות פומביות, ולפעמים – בהיעדרן המוחלט. כשראש ממשלת קטר בוחר לחבק את מנהיגי פקיסטן ולהשאיר את הנציג האמריקאי תלוי באוויר, הוא מעביר מסר ברור לא רק לוואנס, אלא לכל מי שצופה בזה במזרח התיכון. הוא מראה מי בעל הבית, מי קובע את הכללים, ועד כמה הוא לא סופר את הנימוס המערבי.

וזה בדיוק מה שהאמריקאים מפספסים. הם באים לחתום על ניירות, בזמן שהצד השני מנהל מאבק על תודעה, על כבוד ועל שליטה. והטרגדיה היא, שהאנשים האלה, שלוקים בעיוורון תרבותי כה עמוק, הם אלה שהרבה פעמים מכריעים את גורלנו, או לפחות משפיעים עליו בצורה דרמטית. כשאנחנו, כאן בישראל, רואים את זה, אנחנו חייבים להבין שאנחנו אלה שצריכים לסמוך קודם כל על עצמנו. מי שלא מסוגל לקרוא סיטואציה פשוטה בחדר בשוויץ, יתקשה מאוד להבין את המורכבות של הטרור והאיומים שאנחנו מתמודדים איתם ביומיום.

אני מזמין אתכם לצפות שוב בסרטון, אפילו יותר מפעם אחת, ולראות בעצמכם את הפער הבלתי נתפס הזה. תסתכלו על שפת הגוף, על הניתוק, על ההשפלה. תגידו לי בתגובות מה חשבתם על האירוע הזה, והאם גם אתם מרגישים את התסכול מכך שאלו מנהיגי העולם שמנווטים את הספינה. תודה רבה.