מלחמה על אדמה או מלחמת דת? מה שהעולם וישראל מפספסים

הסרטון שאני הולך לדבר עליו עכשיו, מציג סיטואציה שאולי נראית רחוקה מאיתנו פיזית, אבל היא קרובה אלינו יותר מתמיד ברמה המהותית. מדובר בתיעוד של אזרח בריטי, שעומד באמצע הפגנה "פרו-פלסטינית" סוערת באנגליה, ופשוט זועק את נשמתו. הוא קורא לעם שלו להתעורר, כי המדינה היפה שלו, המולדת שהוא מכיר ואוהב, פשוט נהרסת לו מול העיניים.

ואני רוצה להגיד לכם משהו חשוב על הזעקה הזו: גם שם, באנגליה הרחוקה, הזעקה הזאת באה להעיר את הבריטים כי הם פשוט עיוורים למה שקורה סביבם. לא מדובר שם באמת ב"פרי פלסטיין" (שחרור פלסטין), ולא מדובר אפילו רק במפלתה של בריטניה כמדינה. מדובר במשהו רחב הרבה יותר – מדובר בהתפשטות של ג'יהאד. בהתפשטות של אסלאם קיצוני שמשתמש בסיסמאות של זכויות אדם כדי לקדם אג'נדה דתית רדיקלית.

העיוורון הישראלי: על מה אנחנו באמת נלחמים?

הדבר המדהים והכואב הוא, שכאן אצלנו בארץ, העיוורון הוא בדיוק אותו עיוורון. זהו עיוורון גדול ומסוכן שגורם לאנשים לחשוב שהמלחמה כאן היא על עזה. שהיא על שטח, על "שחרור פלסטין", על כמות הרוגים, על גבולות, על כיבוש או רק על ארגון חמאס.

לא ולא, חבר'ה. הכל כאן הוא חלק ממלחמה הרבה יותר גדולה, הרבה יותר עמוקה והרבה יותר שורשית – מלחמה דתית.

יותר ויותר אנשים בעולם מתעוררים ומתחילים לזעוק כנגד הג'יהאד הקיצוני שמתפשט להם מול העיניים, שוטף את רחובות אירופה ומשנה את פני החברה המערבית. אבל משום מה, דווקא כאן בישראל, בקו החזית של המאבק הזה, רבים עדיין נאחזים בקונספציות מערביות וחושבים שיש לנו כאן סכסוך על אדמה או על זכויות אדם. אנחנו מנסים להלביש את הערכים הדמוקרטיים והליברליים שלנו על אויב שפועל מתוך מערכת הפעלה שונה לחלוטין.

ההוכחה הכואבת של השבעה באוקטובר

כדי להבין את זה, אנחנו לא צריכים ללכת רחוק. אני מזכיר לכם שבשבעה באוקטובר, באותו בוקר ארור שבו מחבלי הנוחבות פרצו את הגדר ונכנסו לישראל במסע טבח אכזרי – אף אחד שם לא זעק "פרי פלסטיין". אף אחד לא דיבר על גבולות 67' או על סיום הכיבוש.

הם כולם זעקו דבר אחד: "אללהו אקבר".

הקריאה הזו אינה מקרית. היא המהות של הפעולה שלהם. היא ההוכחה הניצחת לכך שהמניע שלהם אינו לאומי-טריטוריאלי במובן המערבי של המילה, אלא דתי-ג'יהאדיסטי. הם רואים בעצמם שליחים של מלחמת קודש.

חובתנו: להכיר את הראש של האויב

אני לא צבי יחזקאלי ולא דוקטור מוטי קידר, אבל אני יכול לומר לכם בביטחון מלא שמחקר לא מעמיק במיוחד – קריאה בסיסית, הקשבה לנאומים שלהם, והסתכלות נכוחה על המציאות – יגלו לכם איך אפשר להבין הרבה יותר טוב את הראש של שונאינו.

למעשה, תפקידנו וחובתנו להכיר את מה שעושה הצד השני. להבין את הראש האסלאמיסטי הקיצוני זו לא רק פריבילגיה אקדמית, זו חובה קיומית. עד שלא נבין בדיוק מה הם רוצים ואיך הם פועלים, לא נבין איך מנצחים את המלחמה הזו.

קריאות לסיום המלחמה מבלי להבין את ההשלכות לכך בעולמות האסלאם הקיצוני, הן קריאות מסוכנות. בעולם המושגים שלהם, נסיגה או כניעה שלנו מתפרשות כחולשה, כניצחון אלוהי שלהם, וכהזמנה להמשך התקיפות. חוסר ההבנה הזה יתורגם, למרבה הצער, לעוד אובדן חיי אדם בצד שלנו.

שורה תחתונה

מה שרואים בסרטון מאנגליה – הזעקה של אותו תושב בריטי שרואה את ארצו משנה את פניה תחת מכבש של הפגנות אלימות ואידיאולוגיה קיצונית – זו לא רק בעיה של אנגליה. זו בדיוק אותה אידיאולוגיה שאיתה גם אנו מתמודדים כאן, יום יום, שעה שעה.

תסתכלו על מה שקורה בעולם, תשמעו את הזעקות, ותבינו: המלחמה שלנו היא החזית של העולם החופשי כולו מול התפשטות הג'יהאד. עלינו לפקוח את העיניים, להשתחרר מהאשליות של סכסוך טריטוריאלי, ולהתחיל להילחם מתוך הבנה עמוקה של המניעים האמיתיים של האויב שלנו. רק ככה נוכל לנצח.