מנסור עבאס והמדינה היהודית: האם באמת אפשר לסמוך עליו?

שלום לכולם, כאן אריאל אורבוך.

בימים האחרונים, הרשת פשוט גועשת וסוערת, ובצדק. כולנו נחשפנו להתבטאויותיו האחרונות של חבר הכנסת מנסור עבאס, יו"ר מפלגת רע"ם. עבאס, בניגוד לתדמית המתונה שניסה לשדר לאורך תקופה ארוכה, חשף לאחרונה את קלפיו האמיתיים. הוא הודה בפה מלא שהוא "נאלץ לקבל" את הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, וזאת אך ורק מסיבה אחת ויחידה: כדי שיוכל לרוץ לכנסת.

האמירה הזו הכתה גלים ועוררה סערה ציבורית עזה. אנשים רבים מרגישים מרומים, מופתעים ומאוכזבים. אבל אני, חברים, חייב לומר לכם את האמת – אני ממש לא הופתעתי. כבר התרעתי על זה שוב ושוב מזמן. לאורך כל התקופה שבה ניסו לשכנע אותנו שמדובר ב"עידן חדש", בפרגמטיות פוליטית ובשותפות היסטורית, עמדתי והזהרתי שהמציאות מורכבת הרבה יותר, ושהכוונות האמיתיות מסתתרות מתחת לפני השטח.

הכתובת תמיד הייתה על הקיר

כשאנחנו בוחנים את המפה הפוליטית ואת השחקנים הפועלים בה, אסור לנו להיות תמימים. הפוליטיקה הישראלית נוטה לעיתים קרובות לחפש קיצורי דרך ולטפח תקוות שווא. כאשר מנסור עבאס החל לדבר במונחים של שילוב ודאגה לאזרח הערבי, רבים מיהרו לאמץ את הנרטיב הזה בשתי ידיים, מתוך רצון כן ואמיתי לראות דו-קיום ושותפות אזרחית.

אך אני, בהזדמנויות רבות, חזרתי והדגשתי: יש לבחון את שורשי האידיאולוגיה. ההכרה בישראל כמדינה יהודית איננה עניין טכני. היא איננה טופס שחותמים עליו בוועדת הבחירות המרכזית רק כדי לקבל את כרטיס הכניסה למשחק הפוליטי. זוהי מהות קיומנו כאן. כאשר מנהיג פוליטי מודה שהוא קיבל את המהות הזו רק מתוך "אילוץ" טקטי, הוא בעצם אומר לנו: "אם לא הייתי חייב, לא הייתי מכיר בזכותכם למדינה יהודית".

מסך העשן מתפזר: המשמעות של "נאלץ לקבל"

בואו ננתח לרגע את המשמעות העמוקה של המילים הללו. מה זה אומר "נאלץ לקבל"?

משמעות הדבר היא שאין כאן השלמה אמיתית עם המפעל הציוני. אין כאן הכרה בזכותו ההיסטורית של העם היהודי למדינה ריבונית במולדתו. יש כאן, לכל היותר, הבנה קרה ומחושבת של יחסי הכוחות הנוכחיים. עבאס הבין שכדי להשפיע מבפנים, כדי להגיע אל מוקדי הכוח, התקציבים וההחלטות של מדינת ישראל, הוא חייב לעבור את משוכת החוק הישראלי הקובע כי מפלגה לא יכולה לשלול את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

ההודאה הזו חושפת שימוש ציני בכלים הדמוקרטיים שהמדינה היהודית מעניקה לאזרחיה. הדמוקרטיה שלנו מאפשרת ייצוג נרחב, חופש ביטוי והשפעה פוליטית, אך היא דורשת בתמורה נאמנות בסיסית לעצם קיומה. כאשר הנאמנות הזו מתבררת כמס שפתיים, כמסך עשן שנועד לשרת מטרות פוליטיות צרות, אנחנו חייבים לעצור ולעשות חושבים.

השורשים האידיאולוגיים שאי אפשר להתעלם מהם

כדי להבין לעומק את משמעות ההתבטאות של עבאס, עלינו לזכור מי עומד מאחוריו. מפלגת רע"ם איננה רק מפלגה פוליטית רגילה; היא הזרוע הפוליטית של התנועה האסלאמית (הפלג הדרומי) בישראל. התנועה הזו יונקת את האידיאולוגיה שלה ממקורות שאינם רואים בעין יפה, בלשון המעטה, ריבונות יהודית בארץ ישראל.

כאשר ניסו למכור לנו את האשליה שעבאס התנתק משורשיו אלו לטובת "פוליטיקה של ביוב וכבישים", הזהרתי שזהו מצג שווא. אידיאולוגיה דתית-לאומית עמוקה אינה נעלמת רק בגלל רצון בתקציבים לרשויות המקומיות. ההודאה שלו כעת מוכיחה שהאידיאולוגיה נותרה בעינה – ההתנגדות למהותה היהודית של המדינה שרירה וקיימת, ורק האילוץ החוקי הוא זה שכפה עליו לשחק את המשחק.

עלינו להבין שמי שפועל מתוך אילוץ, ממתין לשעת הכושר שבה האילוץ יוסר. אם וכאשר ירגישו שיש להם מספיק כוח פוליטי, האם הם ימשיכו לכבד את האילוץ הזה? או שמא יפעלו כדי לשנות את הגדרתה של מדינת ישראל מבפנים? זוהי סכנה שאיננו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם ממנה.

מדינה יהודית אינה מס שפתיים

מדינת ישראל לא הוקמה כדי להיות עוד מדינה במזרח התיכון. היא הוקמה, בדם, ביזע ובדמעות, כדי להיות הבית הלאומי של העם היהודי. זהו הייעוד שלה, זוהי המהות שלה, וזהו הדבר שעליו נלחמנו ונלחמים דורות על גבי דורות.

כאשר שחקן פוליטי שואף להיכנס אל קודש הקודשים של קבלת ההחלטות הישראלית – הממשלה והכנסת – עליו להפנים את עובדת היסוד הזו. אי אפשר לנהל מדינה יהודית עם שותפים שרואים ביהדותה של המדינה אילוץ מעיק שיש לעקוף אותו.

האזהרות שלי בעבר לא נבעו משנאה או מפסילה אישית, אלא מתוך קריאה מפוכחת של המציאות. אי אפשר לבנות שותפות אמת על בסיס של הסתרה. שותפות דורשת כנות, וכעת, כשהכנות סוף סוף יצאה לאור, התמונה שנגלית לעינינו מדאיגה מאוד.

שאלת האמון: האם מקומם בממשלה?

הסערה הנוכחית ברשתות החברתיות מוכיחה שהציבור הישראלי אינו אדיש. הציבור מבין שדבריו של מנסור עבאס אינם עוד פליטת פה, אלא הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של תפיסת העולם שלו ושל מפלגתו.

כעת, כשהקלפים מונחים על השולחן, אנחנו ניצבים בפני שאלה הרת גורל באשר לעתיד הפוליטיקה הישראלית. ממשלת ישראל היא הגוף שמקבל את ההחלטות הקריטיות ביותר עבור ביטחוננו, עתידנו וזהותנו. האם גוף כזה יכול להישען על מי שרואה בעצם קיומנו כמדינה יהודית אילוץ בלבד?

שורה תחתונה

הגילוי האחרון על כך שמנסור עבאס "נאלץ לקבל" את ישראל כמדינה יהודית רק כדי לרוץ לכנסת מאמת את כל מה שהתרעתי עליו שוב ושוב בעבר. לא מדובר בשינוי אידיאולוגי או בהשלמה היסטורית, אלא במהלכים שנועדו לאפשר כניסה למוקדי הכוח תוך עקיפת חוקי היסוד של המדינה.

כעת, הכדור נמצא בידיים שלנו, הציבור הישראלי. אנחנו חייבים לשאול את עצמנו שאלות קשות על גבולות ההכלה של הדמוקרטיה שלנו ועל עתיד הנהגת המדינה.

אני רוצה לשמוע אתכם. תכתבו לי כאן בתגובות: האם לדעתכם ניתן לסמוך על מנסור עבאס ומפלגתו אם יכנסו לממשלה? האם אפשר להפקיד את עתיד המדינה היהודית בידי מי שמקבל אותה רק מחוסר ברירה? מחכה לקרוא את דעתכם.