מרינה מנתיב העשרה: סיפור של תקומה, שמחת חיים וזיכרון

השיר שמתנגן ברקע אומר כך: "בואי נצא שוב לחוצות אותם הלכנו, אל ספסלי האהובים בגן העיר. אולי נפגוש עוד בפנים אשר שכחנו, אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר..."

המילים הללו, שפורטות על נימי הנפש, זורקות אותנו מיד אל זיכרונות של ימים אחרים. אל פנים אהובות, אל שבילים שהלכנו בהם, ואל אנשים שהשאירו חותם בל יימחה על עולמנו. היום, אני רוצה לעצור לרגע את מרוץ החיים, את החדשות והאקטואליה, ולהקדיש את הבמה לסיפור חיים אחד. סיפור שהוא עולם ומלואו. סיפורה של מרינה.

שורשים של תקומה: מיוגוסלביה לירושלים

מרינה לא נולדה כאן, אבל סיפור חייה שזור בעבותות בסיפורה של מדינת ישראל. היא נולדה ביוגוסלביה, בת יחידה להורים ניצולי שואה. תחשבו על המשמעות של זה לרגע. להיות בת יחידה לאנשים שראו את התופת מקרוב, שאיבדו עולמות שלמים, ובחרו, חרף כל הכאב, להביא חיים חדשים לעולם. זהו משא כבד, אך גם מקור עצום של כוח ותקווה.

בשנת 1948, שנת הקמת המדינה – שנת התקומה ההיסטורית של העם היהודי בארצו – עשתה המשפחה הקטנה הזו את דרכה לארץ ישראל. הם קבעו את משכנם בירושלים. שם, בין סמטאות האבן וההיסטוריה הפועמת של בירתנו, מרינה גדלה, התעצבה וספגה את אהבת הארץ אל תוך עצמותיה.

פרק חדש בנתיב העשרה

החיים לוקחים אותנו למסעות מפתיעים, וארץ ישראל מציעה נופים אנושיים וגיאוגרפיים מגוונים. בשנת 2001, מרינה ובן זוגה יואל החליטו לפתוח פרק חדש בחייהם ועברו להתגורר במושב נתיב העשרה. הם בנו שם את ביתם, יחד עם הכלב האהוב שלהם, טוי.

נתיב העשרה הוא מקום של אנשי אדמה, של קהילה חמה, שורשית ומלוכדת, ומרינה השתלבה שם בטבעיות מוחלטת. היא לא הייתה רק תושבת המקום; היא הייתה עמוד תווך של משפחה ענפה שהקימה. אמא לשלושה ילדים וסבתא גאה ואוהבת לשמונה נכדים. עבור בת יחידה לניצולי שואה, משפחה ענפה כזו היא הניצחון המוחלט.

שמחת חיים ואהבת הארץ

כשאנחנו עוסקים בהנצחה, אנחנו נוטים לעיתים להתמקד רק בכאב ובאובדן. אבל כשאני קורא על סיפורה של מרינה, אני רואה קודם כל חיים. חיים מלאים, תוססים ושמחים.

מרינה מתוארת על ידי אוהביה כאישה חברותית בצורה יוצאת דופן, אהובה על כל סביבתה, מלאת ידע ושמחת חיים בלתי נדלית. היא ויואל אהבו את החיים – הם אהבו לטייל בארץ ובחו"ל, לצאת לטיולי ג'יפים, לחקור שבילים חדשים. אולי אלו בדיוק אותם "חוצות" ו"ספסלים" מהשיר שבו פתחנו. היא הייתה ההוכחה החיה לכך שהתשובה הניצחת ביותר לכל קושי היא בחירה יומיומית באור, באהבה, בטבע ובשמחה.

"מאירת פנים לכל אדם"

יש משהו מצמרר ומרגש כאחד במילים שאנשים בוחרים לחקוק על מצבה של אדם אהוב. המילים הללו אמורות לתמצת חיים שלמים, אישיות מורכבת, למשפט אחד בודד שיישאר לדורות.

על מצבתה של מרינה נכתב: "מאירת פנים לכל אדם ואהובה על הבריות".

איזה משפט עוצמתי. בעולם שבו אנחנו לעיתים קרובות כל כך ממהרים, כל כך טרודים בעניינינו, להיות אדם ש"מאיר פנים" זו תכונה אצילית ונדירה. זה אומר לראות את האחר, לחייך אליו, לתת לו תחושה שהוא רצוי, נראה ואהוב. העובדה שהיא הייתה "אהובה על הבריות" היא הפועל היוצא והישיר של אותה מאור פנים שהעניקה לסביבתה.

השורה התחתונה

השורה התחתונה שלי אליכם היום היא פשוטה, אך עמוקה: הזיכרון שלנו כעם מורכב ממיליוני פסיפסים של סיפורים אישיים. סיפורה של מרינה – מיוגוסלביה של אחרי השואה, דרך ירושלים של קום המדינה, ועד הקהילה החמה של נתיב העשרה – הוא במידה רבה סיפורו של עם ישראל כולו. עם שקם מאפר, בונה חיים, מקים משפחות, אוהב את אדמתו ומטייל בה, ומעל הכל – בוחר להאיר פנים גם בימים קשים.

כשאנחנו זוכרים את מרינה, אנחנו לא רק מתאבלים על לכתה; אנחנו חוגגים את החיים המלאים שהיא חייתה ואת המורשת המפוארת שהשאירה אחריה לילדיה, לנכדיה, ולכולנו.

יהי זכרה ברוך. עם ישראל חי.