הסתרת האמת: מה באמת מסתתר מאחורי סיפור ההגירה של מוחמד?

לאחרונה נתקלתי בסרטון מדהים שעלה מטעם ראש עיריית ניו יורק, זוהראן ממדאני. בסרטון, הוא פונה לקהל ומספר סיפור שנשמע על פניו מקסים, מכיל ופרוגרסיבי. הוא אומר: "גם אצלנו באסלאם, הגירה היא דבר מבורך. הנביא מוחמד היגר ממכה למדינה, התקבל שם כזר – ומשם צמח".

הסיפור הזה מצויר בצבעים ורודים של קבלת פליטים, של חמלה ושל פתיחות. אבל מה שממדאני קצת "שכח" (במרכאות כפולות ומכופלות) לספר לקהל שלו, זה מה באמת קרה אחרי שהנביא מוחמד הגיע לאותה עיר.

מה באמת קרה כשהנביא מוחמד הגיע למדינה?

הסיפור ההיסטורי רחוק מאוד מלהיות אגדת ילדים על מהגר שמתקבל בזרועות פתוחות וחי בהרמוניה עם סביבתו החדשה. כשהנביא מוחמד הגיע למדינה, הוא לא רק "צמח" שם. הוא בעצם השתלט על כל העיר.

האם המהגר הזה התקבל בזרועות פתוחות על ידי כולם? ממש לא. נכון, הייתה לו קבוצה של תומכים שקיבלה אותו, אבל היו גם הרבה מאוד מתנגדים שלא רצו שהוא יהיה שם. ומה היה הפתרון של מוחמד לאותה התנגדות? הוא דאג להרוג את כל מתנגדיו. ולמעשה, הוא הפך את העיר הזו לעיר השנייה בחשיבותה בעולם המוסלמי, מיד אחרי מכה. ההשתלטות הזו, אגב, נעשתה בצורה אכזרית במיוחד.

אני לא רוצה להיכנס כאן לפרטים ההיסטוריים המדממים, כי המטרה שלי היא לא שיעור בהיסטוריה של המאה השביעית. המטרה שלי היא להצביע על מגמה מסוימת שמתרחשת ממש עכשיו, מול העיניים שלנו.

החולשה של המערכת הדמוקרטית

זה לא מקרי שממדאני בוחר לדבר דווקא על האירוע הזה. זה לא מקרי שהוא מצייר אותו כאירוע חיובי, מקסים ומתוק של הגירה.

אחת הדרכים המרכזיות שבהן האסלאם הפוליטי מתפשט בעולם, היא על ידי ניצול המשאבים של האזור שבו הוא נמצא. במקרה הזה, אנחנו מדברים על המערב. אנחנו מדברים על ארצות הברית, ואנחנו מדברים על שיטת הממשל הדמוקרטית.

מהו הבסיס של המערכת הדמוקרטית? להיות פתוחה. לקבל כל אחד. לאפשר לרוב להצביע, לשנות מערכות ולעצב את החברה כראות עיניו. אלו ערכים יפים, אבל יש להם נקודת עיוורון מסוכנת: המערכת הדמוקרטית פשוט לא בנויה לעצור השתלטות מבחוץ. היא לא מורכבת ממנגנון חיסון שבא לזהות איום אידיאולוגי כזה, עד אשר זה כבר מאוחר מדי.

אם נסתכל על ההיסטוריה, רוב המדינות המוסלמיות היום לא היו מוסלמיות לפני המאה השביעית – מן הסתם, כי לא היה אסלאם. ההשתלטות על המזרח התיכון וצפון אפריקה נעשתה אז בכוח הזרוע ובכוח החרב, והיא הייתה מהירה מאוד. התוצאות של אותה השתלטות מהירה נשארו למעשה עד היום.

אסלאם כדת מול אסלאם פוליטי

כאן חשוב לי לעצור ולשאול שאלה מתבקשת: האם זה אומר שכל המוסלמים רעים? האם אנחנו צריכים לפחד מהאסלאם כדת?

התשובה היא כנראה שלא.

מה שכן קריטי להבדיל, זה בין אדם פרטי שמאמין באסלאם, לבין המדיניות של האסלאם הפוליטי. האסלאם הפוליטי (שלעיתים נקרא אסלאמיזציה, ופעיליו נקראים אסלאמיסטים) מורכב מאנשים שרוצים לגרום להשלטת האסלאם על המרחב הציבורי והפוליטי. המטרה שלהם היא לאו דווקא רק לשמור את האסלאם אצלם בבית ולקיים את מצוות הדת ברמה האישית, אלא לשנות את המערכת כולה כך שתתאים לחוקי האסלאם. וכאן טמון ההבדל הגדול והמשמעותי ביותר.

מלכודת ה״איסלמופוביה״

אחד הדברים שאנחנו רואים שוב ושוב בשיח המערבי, הוא האופן שבו משתמשים במונח "איסלמופוביה" כנשק להשתקת ביקורת.

תחשבו על זה: אם מישהו מנסה להצביע על דפוס מסוים – אם עכשיו אני יושב מולכם, מצביע על הסרטון של ממדאני ומספר לכם שמאחורי סיפור ההגירה הרומנטי של מוחמד מסתתרת היסטוריה של השתלטות אלימה על מדינה; ואם אני מסביר שממדאני משתמש בדוגמה הזו כדי להשיג משהו פוליטי היום – מיד יקפצו עליי. מיד יגידו שאני "איסלמופוב", שאני סתם מפחד מהאסלאם מתוך בורות או גזענות.

אבל לא מדובר פה על פחד מהאסלאם כדת. מדובר פה על זיהוי מגמה. מדובר על זיהוי מטרות, ולמעשה – חשיפה של מניעים שרוחשים מתחת לפני השטח.

השורה התחתונה

כדי לא ליפול במלכודות האלה, כל מה שאנחנו צריכים לדעת זה להכיר את הסיפור האמיתי שאליו פוליטיקאים כמו ממדאני מפנים אותנו. אנחנו חייבים לשאול את עצמנו: למה בעצם הוא מצייר אירוע של השתלטות אלימה בצורה כל כך ורודה ותמימה? מה המטרה הסופית של הנרטיב הזה?

ברגע שנכיר את העובדות, נדע לזהות את האיום לפני שיהיה מאוחר מדי. תחשבו על זה.