נרקיס "קיסי" הנד ז"ל: הלב הפועם של קיבוץ בארי

מילים של שיר מתנגנות ברקע, חותכות את השקט: "בואי נצא שוב לחוצות, אותם הלכנו אל ספסלי האהובים בגן העיר...". כשאנחנו שומעים את המילים האלו היום, הן מקבלות משמעות אחרת, מצמררת וכואבת. הן זורקות אותנו מיד אל השבילים הפסטורליים של הקיבוצים בעוטף עזה. שבילים שפעם היו מלאים בצחוק של ילדים, בשיחות חולין של אחר הצהריים, באהבה פשוטה של קהילה. היום, אנחנו יוצאים אל החוצות האלה כדי לזכור. כדי לספר את הסיפורים של אלו שהלכו בהם ולא ישובו עוד.

זהו סיפורה של נרקיס הנד, שכולם קראו לה "קיסי". סיפור על חיים שלמים של יופי, משפחתיות ואהבה, שנגדעו באבחה אחת באותה שבת שחורה של ה-7 באוקטובר בקיבוץ בארי.

הילדה היפה מבארי

נרקיס נולדה וגדלה בקיבוץ בארי. היא הייתה בת הזקונים להוריה, ילדה יפה וחיננית שספגה את נופי הנגב המערבי אל תוך נשמתה. הקיבוץ לא היה עבורה רק מקום מגורים; הוא היה תבנית נוף מולדתה, המקום שבו עוצבה אישיותה והמקום שבו בנתה את חייה.

בשנת 1993, דרכיה של נרקיס הצטלבו עם תום, מתנדב שהגיע מאירלנד לישראל. האהבה פרחה בין בת הקיבוץ לבחור האירי, והם התחתנו. שנה לאחר מכן, ב-1994, נולד בנם הבכור עדן – שהיה גם הנכד הראשון להוריה של נרקיס, והביא עמו אור גדול ושמחה עצומה למשפחה. שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1997, נולדה בתם נטלי. משפחה צעירה, שורשית, שצומחת מתוך האדמה של בארי.

הלב הפועם והאוזן הקשבת

ככל שחלפו השנים, נרקיס הפכה לעוגן משמעותי יותר ויותר עבור הסובבים אותה. בשנים האחרונות לחייה, היא התקרבה מאוד לאימה, שמחה. הקשר ביניהן הלך והתחזק, ונרקיס הפכה לדמות המרכזית שמאחדת סביבה את כל המשפחה המורחבת.

בכל משפחה יש את האדם הזה – זה שכולם יודעים שאפשר להתקשר אליו כשקשה, זה שתמיד יקשיב בלי לשפוט. נרקיס הייתה האדם הזה. היא הייתה האוזן הקשבת עבור כולם. מעבר לכך, היא לקחה על עצמה משימה חשובה: לחזק את הקשר בין בני המשפחה שחיים בקיבוץ לבין שאר הדודים והקרובים שפזורים ברחבי הארץ. היא הייתה החוט המקשר, הדבק ששמר על כולם קרובים ואוהבים.

הבוקר שבו השמיים נפלו

ואז הגיע בוקר ה-7 באוקטובר 2023. כ"ב בתשרי תשפ"ד.

באותו בוקר, נרקיס הייתה לבדה בביתה שבקיבוץ. אמילי הקטנה ישנה באותו לילה בבית של חברה בקיבוץ. עם הישמע האזעקות הראשונות, נרקיס עשתה את מה שכולם בעוטף מתורגלים לעשות – היא נכנסה מיד לממ"ד. אך מהר מאוד התברר שזה לא עוד סבב של ירי רקטות.

בקבוצות הוואטסאפ הפנימיות של קיבוץ בארי החלו לרוץ ההודעות המצמררות: יש חדירת מחבלים לקיבוץ. הפחד והבלבול החלו להשתלט. נטלי, בתה של נרקיס, התקשרה אליה בחרדה. היא הפצירה באימה שלא תישאר שם לבד, שתברח לדירה של תום, מאחר שהיה ברשותו אקדח והיא קיוותה ששם תהיה מוגנת יותר.

נרקיס קיבלה החלטה אמיצה וגורלית. היא החליטה לברוח. היא יצאה דרך חלון הממ"ד ופתחה בריצה. היא לא רצה לדירה של תום, אלא ניסתה להגיע לדירתה של אימה, שמחה. אולי רצתה להיות איתה, להגן עליה, להיות לצידה ברגעים הקשים האלה, כפי שהייתה תמיד.

אך בדרכה, היא נתקלה במרצחים. נרקיס נורתה למוות על ידי מחבלים על אדמת הקיבוץ שבו נולדה, גדלה, ואהבה כל כך. בת 54 בלבד הייתה בהירצחה.

קהילה שלמה שותתת דם

הסיפור של נרקיס הוא סיפור אישי קורע לב, אך הוא גם חלק מטרגדיה קולקטיבית בלתי נתפסת. באותו יום ארור, מעל ל-100 חברי קיבוץ בארי נרצחו באכזריות בבתיהם ובשבילי הקיבוץ. עשרות אחרים נחטפו לרצועת עזה. קהילה שלמה, משגשגת ופורחת, ספגה מכה אנושה.

נרקיס הותירה אחריה עולם ומלואו: בן ובת, אם, שלושה אחים ואחות, ומשפחה מורחבת שכואבת את לכתה של מי שהייתה הלב הפועם שלה.

בשל המצב הביטחוני וההרס בקיבוץ, נרקיס נקברה תחילה בבית העלמין בקיבוץ רביבים. רק ביולי 2024, חודשים ארוכים לאחר הירצחה, היא הובאה סוף סוף למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ בארי. היא חזרה הביתה, לאדמה שאותה כל כך אהבה.

השורה התחתונה

"בואי נצא שוב לחוצות..." אנחנו נמשיך לצאת אל החוצות. אנחנו נמשיך לספר את הסיפורים. אנחנו נזכור את נרקיס "קיסי" הנד לא רק בגלל האופן הטרגי שבו חייה הסתיימו, אלא בגלל האופן המואר שבו היא חייתה אותם. נזכור את היופי, את החינניות, את האוזן הקשבת ואת המסירות האינסופית למשפחתה. יהי זכרה ברוך, חקוק בלב עמנו לעד.