שבעה בתוך שבעה: סיפורן של נורל, רויה ועמית כהן

״אני נושא עמי את צער השתיקה, את נוף האלם ששרפנו אז מפחד...״ המילים הללו, שמהדהדות ברקע, תופסות בצורה כל כך חדה ומכאיבה את התחושה שליוותה אותנו כאומה, ובעיקר את משפחות הנעדרים, בימים הארוכים, החשוכים והמייסרים שאחרי השבעה באוקטובר.

השתיקה הזו, חוסר האונים מול הלא-נודע, היא פצע פתוח בלב החברה הישראלית. היום, אני רוצה שנעצור לרגע כדי לזכור את נורל, את אחותה רויה, ואת עמית כהן, בן זוגה של נורל. סיפורם הוא תמצית הכאב הבלתי נתפס שחוותה מדינה שלמה, אך הוא קודם כל טרגדיה אישית, משפחתית, שקורעת את הלב לגזרים.

ימים של אלם והמתנה מייסרת

לאחר פרוץ הטבח ב-7 באוקטובר, משפחות רבות מצאו את עצמן מוטלות אל תוך תהום של חוסר ודאות. במשך ימים ארוכים ומורטי עצבים, משפחתן של נורל ורויה לא ידעה מה עלה בגורלן, ומה עלה בגורלו של עמית כהן, בן הזוג של נורל.

נסו לדמיין את השעות האלה. כל צלצול טלפון מקפיץ את הלב, כל דפיקה בדלת עוצרת את הנשימה. אמן של השתיים תיארה את מסע הייסורים הזה במילים שקשה לקרוא מבלי להזיל דמעה. זו לא הייתה מכה אחת שניחתה עליהם, אלא סדרה של בשורות איוב שריסקו את התקווה, פעם אחר פעם, לאורך שבוע שלם.

שלוש לוויות בשבוע אחד

ביום שני, יומיים לאחר השבת השחורה, הגיעה הבשורה הראשונה: עמית נרצח.

אבל בתוך האבל הכבד על עמית, המשפחה עדיין נאחזה בכל שביב של תקווה אפשרית עבור נורל ורויה. "עד אז עוד נאחזנו בכל תקווה אפשרית," סיפרה האם. אך המציאות טפחה על פניהם באכזריות. יומיים לאחר מכן, ביום רביעי, התקבלה ההודעה שגם רויה איננה.

המשפחה חיכתה עד יום חמישי, מייחלת לאות חיים מנורל. וכשלא שמעו דבר, הם נאלצו לקבל החלטה בלתי נתפסת – להביא את רויה למנוחות, בעוד אחותה עדיין נעדרת. הם קברו את רויה ביום חמישי.

התקווה האחרונה נגוזה בערב למחרת. ביום שישי בערב, כשהשבת כבר נכנסה, הגיעה הדפיקה הנוספת בדלת. ההודעה שנורל גם היא נרצחה. ביום ראשון, נורל הובאה למנוחות.

האם מסכמת את השבוע הזה במשפט שמרסק את הנפש: "שלוש לוויות בפחות משבוע, שבעה בתוך שבעה".

בחייהן ובמותן לא נפרדו

איך אפשר להכיל אובדן כפול ומכופל כזה? איך משפחה יכולה לקום בבוקר אחרי שקברה שתי בנות ובן זוג בשבוע אחד? התשובה, אם יש כזו בכלל, טמונה באהבה שהושארה מאחור.

המשפחה בחרה להנציח את הקשר המיוחד והבלתי ניתן לניתוק בין שתי האחיות. על מצבתן המשותפת, הם חקקו מילים שהן צוואה של אור בתוך החושך המוחלט:

"השמיים קדרו, השמש שקעה ובלב נחרט זיכרון מלא אור ואהבה. נורל ורויה בחייהן ובמותן לא נפרדו."

המילים האלו הן לא רק תיאור של אבל, אלא הצהרה של ניצחון הרוח. המחבלים הארורים יכלו לקחת את חייהן של נורל, רויה ועמית. הם יכלו להחשיך את השמיים ולהשקיע את השמש עבור משפחתן. אבל הם לעולם לא יוכלו למחוק את הזיכרון המלא באור ובאהבה שהם השאירו בעולם. הם לא יכלו להפריד בין האחיות, שאהבתן ניצחה גם את המוות.

שורה תחתונה

השתיקה והאלם שאנו נושאים עמנו מאז ה-7 באוקטובר הם כבדים מנשוא. סיפורן של נורל, רויה ועמית כהן הוא תזכורת כואבת למחיר הבלתי נתפס ששילמנו, לחיים השלמים שנגדעו ברגע, ולמשפחות שחיות עם "שבעה בתוך שבעה". תפקידנו, כחברה וכאומה, הוא להבטיח שהשמיים שקדרו לא ישכיחו מאיתנו את האור שהם הפיצו בחייהם. אנו נזכור אותם, נספר את סיפורם, ולא ניתן לאהבה שלהם להישכח לעולם. יהי זכרם ברוך.