נגינת חיים שנקטעה: לזכור את דוד מפסטיבל הנובה

"בואי נצא שוב לחוצות". שורת שיר קצרה, שבריר של מנגינה, שמקפלת בתוכה עולם ומלואו. כשאני שומע את המילים הללו היום, הן מקבלות משמעות מצמררת. הן מזכירות לי את אותם צעירים וצעירות שרק רצו לצאת, לחגוג, לחוות את החופש המוחלט שמציעים המרחבים הפתוחים של הנגב. המוזיקה הייתה השפה שלהם, הדרך שלהם להתחבר. וכשהמוזיקה הזו נקטעה באבחה אחת, נותרנו אנחנו עם החובה להמשיך ולנגן את הסיפור שלהם.

הפסטיבל שהפך לזירת טבח

בסוף השבוע של שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, התקבצו אלפי חוגגים לפסטיבל הנובה. הפסטיבל הזה, שהיה אמור להיות שיא של שמחה, יצירה ואהבת חינם, הפך לזירת הטבח הגדולה ביותר שידעה מדינת ישראל. בין החוגגים היה גם דוד, צעיר בן 26.

דוד לא הגיע לשם רק כדי לרקוד. הוא הגיע לשם מתוך ערבות הדדית וחברות עמוקה – הוא בא כדי לעזור לחברו הטוב, דור מלכה, לתפעל דוכן למכירת תכשיטי כסף. יש משהו כל כך ישראלי, כל כך יפה ופשוט בסיפור הזה. חבר שבא לעזור לחבר. תדמיינו אותם עומדים שם בדוכן, מוקפים ביצירה, ביופי, בתכשיטים מבריקים, סופגים את האווירה המחשמלת של הפסטיבל, נהנים מההופעות החיות ומהביחד.

החיים של דוד היו מלאים בטוב הלב הזה, בנכונות להיות שם עבור האחר. הוא היה בשיא פריחתו, בן 26, גיל שבו העולם כולו פרוש לפניך, מלא בהבטחות וחלומות שרק מחכים להתגשם. אך החלומות הללו נגדעו באכזריות. דוד נרצח בפסטיבל.

נרצח בשל היותו יהודי

כשאנחנו ניגשים למלאכת ההנצחה, אנחנו מתמודדים עם השאלה הקשה מכולן: איך מסכמים חיים שלמים בכמה מילים חקוקות באבן? המשפחה של דוד בחרה להציב על מצבתו גיטרה מפוסלת – סמל ויזואלי עוצמתי לאהבתו למוזיקה ולנפשו האמנותית. אך המילים שנחרטו תחתיה הן אלו שמרעידות את הלב ודורשות מאיתנו להתעכב עליהן:

"נרצח על ידי בני עוולה בשל היותו יהודי ביום שבת קודש, שמחת תורה, כ"ב בתשרי התשפ"ד."

המשפט הזה אינו רק ציון עובדתי של נסיבות מותו; הוא מסמך היסטורי. הוא מחבר את דוד אל שרשרת ארוכה וכואבת של יהודים שנרצחו לאורך הדורות אך ורק בשל זהותם. בני העוולה שפשטו על הפסטיבל לא שאלו את דוד לדעותיו הפוליטיות, לא התעניינו בתוכניות שלו לעתיד או בטוב ליבו. הם ראו מולם יהודי, בארץ ישראל, ביום שבת קודש שהוא גם חג שמחת תורה – וזה הספיק להם כדי לרצוח אותו. ציון התאריך העברי והדגשת קדושת היום מעצימים את גודל הטרגדיה ואת הניגוד הבלתי נתפס בין קדושת החיים והחג לבין תהומות הרוע האנושי.

מלחמה על הזיכרון

כשאני יושב וקורא את המילים שנחרטו על המצבה של דוד, אני מבין שהמלחמה שלנו היא לא רק בשדה הקרב הפיזי, אלא גם בשדה הזיכרון. יש מי שמנסה להכחיש, להקטין או לעוות את מה שקרה באותה שבת שחורה. בעולם ישנם קולות שמנסים למחוק את הסיפור של קורבנות הנובה, להפוך אותם לסטטיסטיקה או גרוע מכך – להאשים אותם.

לכן, כל סיפור אישי כזה הוא עולם ומלואו, והוא גם כלי הנשק החשוב ביותר שלנו במאבק על האמת. כשאנחנו מספרים על דוד, על הדוכן של תכשיטי הכסף, על דור מלכה חברו, על הגיטרה המפוסלת – אנחנו מפיחים חיים בסטטיסטיקה. אנחנו אומרים לעולם: תראו את האור שהם כיבו. תראו את מי שאיבדנו.

המצבה ממשיכה ומספרת לנו בדיוק מי היה דוד בחייו, לא רק כיצד מת: "אהוב ליבנו, עלם חמודות יפה תואר. בזכות טוב ליבך, כישרונותיך ונגינת חייך, השארת חלל שייחרט לזיכרון מלא אהבה."

"עלם חמודות" – ביטוי מקראי ששמור לאנשים מיוחדים, טהורים, שאהובים על הבריות. דוד מתואר כמי שהשאיר אחריו חלל. חלל הוא ריק, אבל במקרה של דוד, הריק הזה "ייחרט לזיכרון מלא אהבה". זוהי תמצית הניצחון שלנו על מבקשי רעתנו. הם זורעים מוות ושנאה, ואנחנו, גם מתוך הכאב העצום והחלל הבלתי נתפס, בוחרים למלא את הזיכרון באהבה. הגיטרה המפוסלת אולי דוממת, אבל "נגינת חייו" של דוד ממשיכה להדהד. היא מהדהדת בסיפורים שמספרים עליו, בחברים שזוכרים אותו, במשפחה שאוהבת אותו, ובנו – שקוראים את סיפורו ולוקחים אותו אל ליבנו.

המשמעות של שמחת תורה

חשוב גם להתעכב על התזמון. שמחת תורה. חג שבו עם ישראל מציין את סיום קריאת התורה והתחלתה מחדש. חג של מעגלים, של ריקודים, של חיבור עמוק למסורת ולשרשרת הדורות. הניגוד בין מעגלי הרוקדים עם ספרי התורה בבתי הכנסת, לבין מעגלי הרוקדים בפסטיבל הנובה שנקטעו באש תופת, הוא בלתי נתפס. אבל במובן עמוק יותר, כולם היו חלק מאותו עם, מאותו גורל. המחבלים לא הבחינו בין מי שרקד בבית הכנסת למי שרקד בטבע. עבורם, כולם היו מטרה אחת.

המילים "נרצח... בשל היותו יהודי" מחברות את כל הקצוות של החברה הישראלית. הן מזכירות לנו שגורלנו קשור זה בזה. שנגינת חיינו, גם אם היא מנוגנת בכלים שונים ובסגנונות שונים, היא בסופו של דבר סימפוניה אחת גדולה של עם ששב לארצו ומבקש לחיות בה.

השורה התחתונה

האויבים שלנו ניסו להשתיק את המוזיקה. הם רצחו צעירים וצעירות יפי תואר, מלאי כישרון וטוב לב, כמו דוד. אבל הם לעולם לא יוכלו להשתיק את הזיכרון. "בואי נצא שוב לחוצות" – אנחנו נמשיך לצאת, נמשיך ליצור, נמשיך לאהוב ולזכור. חובתנו המוסרית כחברה היא לוודא שנגינת חייהם של נרצחי הנובה, ושל דוד ביניהם, לא תיפסק לעולם. אנחנו נזכור אותם כפי שהם היו: מלאי חיים, מוקפים בחברים, רוקדים אל מול השמש העולה. יהי זכרו של דוד ברוך.