סמל שיראל חיים-פור ז״ל: הגיבורה בפיג'מה וכפכפים שהצילה מאות בחמ״ל

שלום לכולם, כאן אריאל אורבוך מאתר "חרב גדעון". היום אני מבקש מכם לעצור את מרוץ החיים לכמה דקות, כדי לקרוא על גבורה טהורה. גבורה של בחורה צעירה אחת, סמל שיראל חיים-פור זכרונה לברכה, שגילמה בגופה ובנפשה את כל מה שיפה, ערכי וקדוש בעם ישראל. הסיפור שלה הוא לא רק סיפור של אובדן כואב, אלא מורשת קרב מפוארת שאנחנו חייבים להעביר הלאה, לדורות הבאים, כדי לדעת בזכות מי אנחנו חיים כאן.

השבת האחרונה שהפכה למערכה הירואית

שיראל הייתה בתם של צמרת ואליעזר (אלי), אחות צעירה לנתנאל, ברק וליאור. בת זקונים אהובה שנולדה בראשון לציון ביום כ"ב בניסן תשס"ג. השבת ההיא, השבת השחורה של ה-7 באוקטובר, חג שמחת תורה, הייתה אמורה להיות שבת של פרידה וציפייה. זו הייתה השבת האחרונה של שיראל בבסיס לפני השחרור המיוחל מצה"ל. תחשבו על זה רגע – החיילת הצעירה הזו כבר ראתה את האזרחות מעבר לפינה, את החיים החדשים שמחכים לה.

אבל שיראל לא הייתה מאלה ש"מעבירים את הזמן" או מחפשים הקלות של סוף שירות. לאחר שסיימה את המשמרת שלה בערב שבת, היא לא הלכה מיד לישון. היא נשארה בחמ"ל עד השעה שלוש לפנות בוקר, רק כדי לעזור לחיילים אחרים. המסירות הזו, העזרה לזולת ללא תמורה וללא חובה פקודתית, הייתה קו אופי שילווה אותה עד רגעה האחרון.

"בלי היסוס, בפיג'מה וכפכפים"

בשעה 6:20 בבוקר, השמיים נקרעו. ירי כבד של פצצות מרגמה החל לנחות על העוטף ועל המוצב. שיראל התעוררה משנתה המעטה ומיהרה להיכנס למיגונית. אך מהר מאוד, המציאות טפחה על פניה. אושר, הסמב"צית העמיתה שהייתה במשמרת באותם רגעים, הבינה את גודל האירוע וקראה לשיראל לתגבור.

מה עושה חיילת בסוף שירות כשהיא שומעת קריאה כזו בתוך תופת של פצמ"רים? שיראל לא שאלה שאלות ולא חיפשה תירוצים. היא רצה בלי שום היסוס לחמ"ל. היא אפילו לא הספיקה לעלות על מדים – היא רצה אל קו האש כשלגופה פיג'מה ולרגליה כפכפים. זהו הרגע שבו מתגלה הגדולה האנושית: לא המדים עושים את הלוחם, אלא הרוח הפנימית והמחויבות העמוקה למשימה ולחברים.

קור רוח בלב התופת

עשרות מחבלים צמאי דם פרצו למוצב. בחוץ התנהל קרב עז, פנים אל פנים, בינם ובין חיילי גדוד "גדעון" של חטיבת "גולני" וכוחות נוספים ששהו במקום. במשך שעות ארוכות ומורטות עצבים, הסתגרה שיראל בחמ