למה איראנים שורפים מסגדים? שורשי הסכסוך הסוני-שיעי

טוב חברים, איראן בוערת. אין מה לומר, אנחנו רואים את התמונות והסרטונים של ההפגנות הקשות האלה שיוצאות משם, רואים כל כך הרבה הרוגים שהמשטר מחסל באכזריות בניסיון נואש להיאחז בכוחותיו האחרונים ובמה שעוד נשאר לו. אבל בתוך כל הכאוס הזה, כשאני אומר "איראן בוערת", יש תופעה אחת שצדה את העין במיוחד: אנחנו רואים שהמפגינים מבעירים מסגדים. ולא סתם מסגדים – אלא מסגדים שיעים.

מה קורה כאן בעצם? למה שאזרחים באיראן, רפובליקה איסלאמית שיעית, ישרפו את סמלי הדת של עצמם? נשאלתי לא פעם ולא פעמיים על הסיפור הזה של השיעים מול הסונים ומה באמת קורה שם מתחת לפני השטח. האתגר האמיתי עבורי, כמו תמיד, הוא להצליח לדחוס היסטוריה שלמה ומורכבת לתוך כמה דקות ספורות, ולעשות את זה בצורה הכי ברורה ומסודרת שאפשר. אז בואו ננסה לצלול פנימה ולהבין את שורשי הקרע.

שנת 632: מותו של הנביא ושאלת הירושה

כדי להבין את מה שקורה היום ברחובות טהראן, אנחנו חייבים לחזור אחורה בזמן. כמו שאתם בוודאי יודעים, המקור של האסלאם והנביא שכל המוסלמים מאמינים בו הוא כמובן מוחמד. הכל התחיל להסתבך כאשר מוחמד הלך לעולמו בשנת 632 לספירה.

הבעיה הגדולה ביותר באותו רגע היסטורי קריטי הייתה שמוחמד לא השאיר אחריו יורש ברור. או לפחות, כך טוען צד אחד של ההיסטוריה. השיעים, לעומת זאת, טוענים בתוקף שהוא דווקא כן השאיר הוראות ברורות לגבי יורשו, ושהסונים פשוט סילפו קצת את הכתבים כדי להתאים אותם לנרטיב שלהם. אבל בפועל, באותה נקודת זמן, לא היה מנהיג מוסכם.

מיד לאחר מותו, התכנסו כל החברים והאנשים הקרובים אליו ביותר – המעגל הפנימי, האנשים שבאמת היו הכי קרובים אליו בחייו. הם הבינו שהם חייבים לקבל החלטה מהירה: מי יחליף את מוחמד? הוחלט שמי שיחליף אותו ייקרא "ח'ליף" (שמשמעותו בערבית היא פשוט "מחליף").

אבו בקר: הח'ליף הראשון והקרע ההיסטורי

הבחירה של אותה מועצה נפלה על אדם בשם אבו בקר. למה דווקא הוא? היו לכך כמה סיבות טובות מבחינתם: אבו בקר היה המבוגר ביותר בחבורה, הוא היה בין הראשונים שהצטרפו למוחמד והמירו את דתם לאסלאם, והוא אפילו החליף את מוחמד בהעברת כל מיני דרשות כשהנביא לא יכול היה לעשות זאת. ולכן, אבו בקר הוכתר כח'ליף הראשון של האימפריה המוסלמית המתהווה.

אבל כבר שם, באותו רגע בדיוק, התחילה הבעיה הגדולה שתקרע את האסלאם לשניים. למוחמד היה בן דוד שקראו לו עלי (עלי בן אבי טאלב). קבוצה מסוימת מקרב המאמינים טענה שהניצוץ האלוהי, אותו "אור אלוהי" שהיה קיים במוחמד, התפזר ועבר הלאה אל צאצאיו וקרובי דמו. לפי התפיסה הזו, לעלי יש את אותו אור אלוהי שהיה למוחמד.

עבור אותם מאמינים – שמאוחר יותר ייקראו "שיעים" (מלשון "שיעת עלי", הסיעה של עלי) – זה פשוט לא היה פייר שאבו בקר נבחר להחליף את מוחמד במקום עלי, שהוא בשר מבשרו של הנביא.

הראשידון: ישרי הדרך וההמתנה הארוכה של עלי

למרות התסכול של תומכי עלי, ההיסטוריה המשיכה בשלה. ארבעת הח'ליפים הראשונים ששלטו לאחר מוחמד נקראים באסלאם "הראשידון" – ישרי הדרך, או הצדיקים ישרי הדרך.

אז אבו בקר, כאמור, היה הראשון. כשהוא סיים את תפקידו (או יותר נכון, הלך לעולמו), תומכי עלי – אלה שעדיין לא נקראו רשמית שיעים אבל כבר החזיקו באותה תפיסה אמונית – אמרו לעצמם: "אוקיי, אז עכשיו אולי סוף סוף הגיע תורו של עלי?".

התשובה הייתה לא. מי שהגיע אחרי אבו בקר היה עומר אבן אל-ח'טאב. עומר הוא דמות היסטורית משמעותית מאוד, בין היתר כי הוא זה שכבש ושחרר את ירושלים מידי הנוצרים. אגב, כפרפרזה לימינו, אם תלכו היום לעיר העתיקה בירושלים, תמצאו רחוב שלם ממש ליד הכותל המערבי שנקרא על שמו – רחוב עומר אבן אל-ח'טאב.

לאחר תקופתו של עומר, שוב קיוו השיעים: "אולי עכשיו עלי יקבל את ההנהגה?". ושוב, התשובה הייתה לא. הח'ליף השלישי שמונה היה עות'מאן. עות'מאן הוא זה שממש איגד את כל הכתבים הפזורים ויצר את ספר הקוראן כפי שאנחנו מכירים אותו.

רק לאחר מכן, הח'ליף הרביעי שנבחר היה סוף סוף עלי בן אבי טאלב.

שורה תחתונה

ההמתנה הארוכה הזו, והעובדה שעלי נדחק הצידה פעם אחר פעם, יצרו פצע עמוק שלא הגליד מעולם. למעשה, השיעים לא שוכחים לרגע את הדבר הזה. הם זוכרים את חוסר הצדק ההיסטורי שנעשה למנהיגם, ועד היום הם מקללים את שלושת הח'ליפים הראשונים מאותם "ראשידון".

זהו הלב הפועם של הסכסוך בין השיעה והסונה. הכעס, תחושת הקיפוח והמחלוקת על הלגיטימציה של ההנהגה – כולם התחילו שם, בשנת 632. הסכסוך הזה הלך והחריף עוד יותר מאוחר יותר עם צאצאיו של עלי, אבל על זה כבר נדבר בסרטון אחר. בינתיים, כשאנחנו רואים את הזעם ברחובות איראן, אנחנו מבינים שההיסטוריה הדתית הזו חיה, נושמת, ולפעמים גם בוערת.