חובתנו להשאיר אותו בתודעה: מחכים לך, רן
מאמר אישי של אריאל אורבוך על החובה המוסרית והיהודית לזכור את רן, החטוף שנשאר מאחור, ועל המשמעות של נשיאת זכרונו בכל מקום אליו אנו הולכים.
שלום לכולם, כאן אריאל אורבוך.
יש רגעים שבהם המילים נעתקות, והמציאות טופחת על פנינו בעוצמה שקשה להכיל. כשאנחנו מסתכלים על הסרט הצהוב, על הסמל הזה שהפך לחלק בלתי נפרד מחיינו מאז אותה שבת שחורה, אנחנו נזכרים באלו שעדיין לא איתנו. הכיתוב שראיתי לאחרונה, "החטוף האחרון", טלטל אותי. אנחנו נזכרים ברן, ומבינים שהמלאכה עדיין לא הושלמה.
המאבק על התודעה הציבורית
חובתנו – החובה המוסרית, היהודית והלאומית של כל אחד ואחת מאיתנו – היא להשאיר את רן בתודעה. אסור לנו בשום פנים ואופן לתת לשגרת החיים, לשטף החדשות הבלתי פוסק או לעייפות החומר להשכיח מאיתנו את העיקר. רן נמצא שם, והוא מחכה שנקים קול צעקה. הוא מחכה שלא נרפה, שלא נשכח, ושנמשיך להיאבק למענו בכל זירה אפשרית.
מול הלוחמה הפסיכולוגית של האויב
האויב שלנו מנסה לשבור את רוחנו. הוא משתמש בלוחמה פסיכולוגית אכזרית, מנסה לזרוע ייאוש, פילוג וספק בתוכנו. המטרה שלהם היא שנתעייף, שנפסיק לדבר על החטופים, שנתרגל למציאות המעוותת הזו. אבל כאן בדיוק נכנסת לתמונה ההסברה ההתקפית שלנו, והעמידה האיתנה של העורף הישראלי. כשאנחנו מתעקשים להשאיר את רן בתודעה, אנחנו בעצם מנחיתים מכה תודעתית על האויב. אנחנו מוכיחים להם ששום טרור פסיכולוגי לא יפרק את הברית הבלתי כתובה שבין מדינת ישראל לאזרחיה. אנחנו מוכיחים להם שעם ישראל חי, ושהוא לא משאיר אף אחד מאחור.
הערך העליון של פדיון שבויים
ביהדות, כידוע, אין מצווה גדולה וחשובה יותר מפדיון שבויים. הרמב"ם פוסק שפדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותם, ושאין לך מצווה רבה כמו פדיון שבויים – משום שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים, הצמאים והערומים, והוא עומד בסכנת נפשות של ממש. כשאנחנו מדברים על רן, אנחנו לא מדברים רק על סוגיה פוליטית או ביטחונית; אנחנו מדברים על הלב הפועם של המורשת שלנו. הערבות ההדדית הזו היא הדבק שמחזיק אותנו כעם כבר אלפי שנים, והיא זו שדורשת מאיתנו לא לנוח עד שכולם יחזרו.
נוסע עם עיר של תודה
באחת הנסיעות שלי לאחרונה, מצאתי את עצמי מהרהר במשפט הקצר: "אני נוסע עם עיר תודה". המשפט הזה מקפל בתוכו כל כך הרבה מהחוויה הישראלית הנוכחית. אנחנו חיים במדינה שהיא למעשה קהילה אחת גדולה, עיר שלמה של אנשים שיודעים להכיר תודה, שיודעים להתלכד בשעת משבר חסרת תקדים, ושיודעים לעטוף את המשפחות הכואבות בחום ובאהבה.
אבל הכרת התודה הזו, על העוצמה של העם שלנו, לעולם לא תהיה שלמה כל עוד חסרים לנו אחים ואחיות. כשאני נוסע, הלב שלי נמצא איתו. אני נוסע עם התודה על מי שאנחנו, אבל גם עם הכאב הצורב על מי שעדיין חסר.
הסרט הצהוב כסמל של תקווה ומאבק
הסרט הצהוב המצורף לקריאה להשבתו של רן, אינו רק פיסת בד או אימוג'י ברשתות החברתיות. הוא סמל בינלאומי עתיק יומין של המתנה ותקווה לשובם של נעדרים ושבויים. כשאנחנו עונדים אותו, תולים אותו על הרכב או משלבים אותו בפרופיל שלנו, אנחנו יוצרים חומה בצורה של זיכרון אקטיבי. אנחנו אומרים לרן, ולכל שאר החטופים: אתם איתנו בכל רגע. בנסיעות שלנו, בעבודה שלנו, בשמחות המהולות בעצב שלנו.
שורה תחתונה
רן, אנחנו זוכרים אותך. אנחנו לא מוותרים עליך אפילו לרגע אחד. הקהילה כולה, העיר כולה, והעם כולו מחכים שתשוב הביתה. נמשיך לענוד את הסרט הצהוב, נמשיך לדבר, לכתוב ולהזכיר – כי זו חובתנו. נמשיך להשאיר אותך בתודעה עד שתחזור אלינו, בריא ושלם.
שאלות ותשובות
שאלה: מדוע כל כך חשוב להמשיך להיאבק על התודעה הציבורית בנושא החטופים?
התודעה הציבורית היא הכוח המניע שמונע מהנושא לרדת מסדר היום. היא מזכירה למקבלי ההחלטות ולעולם כולו שאיננו מוותרים על אף אחד, וזוהי חובתנו המוסרית, הלאומית והיהודית.
שאלה: מה המשמעות של הערך היהודי של פדיון שבויים בהקשר זה?
הרמב"ם מציין שפדיון שבויים היא המצווה הגדולה ביותר, שכן השבוי נמצא בסכנת חיים יומיומית. זהו ערך עליון של ערבות הדדית שמלווה את עם ישראל לאורך כל ההיסטוריה.
עוד בנושא
סמל אושר שמחה ברזילי ז״ל: הגיבורה מחמ״ל נחל עוז שסירבה לנטוש את חברותיה
סיפור גבורתה הבלתי נתפס של סמל אושר שמחה ברזילי ז״ל, סמב״צית בחמ״ל נחל עוז. בשבעה באוקטובר היא תפסה פיקוד תחת אש, הכווינה כוחות, הצילה חיים רבים, וסירבה להימלט כדי לא להשאיר את חברותיה מאחור.
להביא אור למקום שיש בו הרבה חושך: לזכרו של רס״ל (במיל׳) דן קמחג׳י ז״ל
סיפור גבורתו וחייו של רב-סמל ראשון (במיל׳) דן קמחג'י ז"ל, שלחם בעזה, סירב להתפנות למרות פציעה, ונפל מפגיעת כטב"מ חיזבאללה בגבול הצפון.
עד הכדור האחרון: סיפור גבורתו של רב-סמל ראשון שחר צמח ז"ל בקיבוץ בארי
אריאל אורבוך מביא את סיפורו המרגש וההירואי של שחר צמח ז"ל, חבר כיתת הכוננות של קיבוץ בארי, שלחם בגבורה בשבעה באוקטובר במשך שבע שעות כדי להגן על פצועים.