מה לענות כשאומרים שאי אפשר להכריע ארגון טרור?

שלום חברים, ברוכים השווים לפינה שלנו מדי יום שישי – הפינה ״מה לענות כש...״.

אם זו פעם ראשונה שלכם כאן, אני רוצה לתת הסתייגות קטנה מראש: ביום-יום שלי אני לא עוסק ב״הסברה״ במובן הקלאסי שאנחנו רגילים לשמוע. המילה הסברה, מבחינתי, מייצגת סוג של הצטדקות – ואני פחות עסוק בלהתגונן. הגישה שלי היא הסברה התקפית. אני הרבה יותר עסוק בלהאשים את הצד השני, לחשוף את הצביעות שלו, ולקחת את היוזמה לידיים שלנו.

אבל בפינה הזו, חשוב לי שיהיו לנו את העובדות המדויקות. כדי שנוכל לדבר בביטחון ולדעת מה לענות כשטוענים נגדנו טענות קשות, אנחנו חייבים ידע וכלים.

כדי לעשות את זה בצורה שיטתית, אני מנתח כל טענה דרך חמישה שלבים קבועים:

1. הטיעון – מה טוענים נגדנו.
2. המניפולציה הרגשית – מה מסתתר מאחורי המילים.
3. הסילוף העובדתי – איפה השקר או חצי-האמת.
4. המצב לאשורו – מהן העובדות האמיתיות בשטח.
5. שאלת המחץ – השאלה שתנפץ לצד השני את המיתוס.

היום אנחנו הולכים לנתח טיעון שאמנם שומעים אותו הרבה בעולם, אבל אותי אישית מדאיג הרבה יותר ששומעים אותו כאן, אצלנו, בתוך החברה הישראלית.

שלב 1: הטיעון – ״אי אפשר לנצח, צריך לנהל את הסכסוך״

הטיעון שאנחנו מתמודדים איתו היום נשמע בערך כך: ״תתפכחו. היום כבר אי אפשר באמת להגיע למצב שבו מכריעים צבא זר או ארגון טרור. אף אחד לא יחנה מולנו עם דגל לבן ויבקש שנחוס על חייו. תתעוררו מהאשליה הזאת, זה כבר לא יקרה. מה שצריך לעשות זה לנהל את הסכסוך, להגיע למשא ומתן, ולשאוף לשקט״.

המילה ״שקט״ בהקשר הזה היא המילה הכי מטרידה ומדאיגה שיש.

שלב 2: המניפולציה הרגשית – אשליית ה״ריאליזם״

המניפולציה הרגשית מאחורי הטיעון הזה היא הניסיון לצייר אותו כגישה ה״ריאליסטית״ והבוגרת היחידה בחדר. מי שטוען את זה מנסה לגרום לנו להרגיש ילדותיים או נאיביים אם אנחנו עדיין מאמינים במושגים כמו ״ניצחון״ או ״הכרעה״. הם אומרים לנו: ״תהיו מבוגרים אחראים, תבינו שזה המצב ותשלימו איתו״.

שלב 3: הסילוף העובדתי – מלכודת ה״סבבים״

למה הטיעון הזה הוא סילוף עובדתי? כי הוא נשען על העובדה שבעשורים האחרונים, באמת ככה ניהלנו סכסוכים. בגלל זה התרגלנו להשתמש במילה הנוראית ״סבב״, במיוחד בכל מה שקשור לעזה ולגבול הצפון.

עברנו עוד סבב, קיבלנו שקט לכמה שנים. עוד סבב, שוב שקט זמני. התפיסה הזו – שאומרת שאי אפשר להכריע את חמאס כי הוא ״רעיון״ או ״תנועה מדינית״ – היא בדיוק התפיסה שמשאירה אותנו בלופ אינסופי של דם וטרור.

הסילוף העובדתי נובע מחוסר הבנה מוחלט של מה שמניע את האויבים שלנו.

שלב 4: המצב לאשורו – מה נחשב להפסד באסלאם?

כדי להבין את המציאות, אנחנו חייבים להסתכל לאויב בעיניים ולהבין את הראש שלו. תסתכלו למשל על השם שחמאס נתן לטבח השבעה באוקטובר: ״תופאן אל-אקצא״ (מבול אל-אקצא). המטרה המוצהרת שלהם הייתה לשטוף את הארץ במחבלים עד שיגיעו למסגד אל-אקצא בירושלים.

התפיסה שמניעה אותם היא תפיסה אסלאמיסטית, דתית ופנאטית. לכן, התפקיד שלנו הוא להבין מה נתפס מבחינתם כהפסד. לא מה נחשב ניצחון בעיניים מערביות שלנו, אלא מה יכאב להם מספיק כדי שהם יחשבו עשר פעמים לפני שהם עושים צעד נגדנו.

אז מה לא נחשב להפסד בעיניהם?

• חיי אדם: זה לא דבר קדוש מבחינתם. כשהמחבלים שלהם מתים, הם מאמינים שהם עולים לגן עדן כ״שהידים״. מבחינתם זו זכייה. כשצה״ל מחסל להם אלפי מחבלים, זה לא מייצר אצלם שבר פסיכולוגי של ״וואו, הרגו לנו כל כך הרבה אנשים, הפסדנו״.
• הרס של מבנים ותשתיות: חד משמעית לא נתפס כהפסד. להפך, כשאנחנו מפציצים להם בניינים, אנחנו בעצם עושים להם סוג של תמ״א 38. הקהילה הבינלאומית תזרים כספים, והם ישפצו ויבנו מחדש.

אז מה כן נתפס כהפסד צורב באסלאם הקיצוני? איבוד של אדמה.

הדבר הזה נובע מתוך ההכרה במה שקדוש באמת בתפיסה שלהם. השתלטות וכיבוש של שטחים – לקיחת אדמה מוסלמית (דאר אל-אסלאם) והעברתה לידיים שלנו – זה הדבר היחיד שמייצר אצלם תחושת תבוסה אמיתית. אם אפשר היה לחסל את אחרון המחבלים, זה מבורך, אבל זה לא תמיד קל ליישום. הרבה יותר קל ומשמעותי ליישם את מה שבאמת נתפס כהפסד אסטרטגי ודתי עבורם: אובדן שטח.

שלב 5: שאלת המחץ

איזו שאלה אפשר לשאול כדי לגרום לצד השני להרהר מחדש בתפיסה שלו (התפיסה שגורסת שאי אפשר לנצח אלא רק לנהל)?

השאלה שלי תהיה כזו: ״האם יש איזשהו 'ניהול סכסוך' שישראל עשתה אי פעם שבאמת הביא לפתרון, או שזה רק הביא ל'סנוז' (דחייה)? והאם אתה מעוניין בפתרון אמיתי, או בעוד סנוז?״

השורה התחתונה

מניסיוני האישי אני יכול להגיד לכם בבירור: כל מי שחושב שאפשר ״לנהל״ את המלחמה ושאי אפשר להכריע אותה, פשוט לא מספיק מכיר את האסלאם הקיצוני ואת תפיסותיו. הוא מנתח את האסלאמיסטים מנקודת מבט מערבית, רציונלית כביכול, וזו טעות קטלנית.

אנחנו חייבים לשאוף לניצחון. אסור לנו להסכים לעוד ״סבב״ ואסור לנו ללחוץ שוב על כפתור ה״סנוז״ של המצב הביטחוני שלנו. אנחנו חייבים להכריע, למען הילדים שלנו ולמען הנכדים שלנו.

---

כמו תמיד, סרטונים ומאמרים של תוכן וערך לא הופכים לוויראליים מעצמם. אני אשמח לשמוע מכם בתגובות: מה נקודת המבט שלכם על הסוגיה הזו? מה אתם עונים כשאתם שומעים את הטיעון שאי אפשר להכריע מלחמות היום? מחכה לקרוא אתכם.

שבת שלום, ועם ישראל חי!