הסודות של מנהלת העם: למה למדינת ישראל לא קוראים יהודה או פלסטין?

שלום לכולם, כאן אריאל אורבוך. אתם כבר יודעים שאני מאוד אוהב להכין לכם סרטונים, ובמיוחד סרטוני שזירות שמחברים בין נקודות שונות בהיסטוריה שלנו. אבל מדי פעם מגיע לידיי חומר שהוא כל כך מיוחד, שאני פשוט מתרגש להכין לכם אותו. ממש כך. הסרטון הזה והמאמר שלפניכם הם בדיוק כאלה.<br><br>לאחרונה מצאתי עותק מחוות הדעת המקורית של "מנהלת העם" – אותה הנהגה שדנה בשאלה הרת הגורל: איך לקרוא למדינה היהודית הצעירה שהולכת ומתגבשת? אנחנו נוטים לקחת את השם "ישראל" כמובן מאליו, אבל בתחילת שנת 1948, איש לא ידע איך יקראו לה. למעשה, כשהדפיסו את הבולים הראשונים, פשוט כתבו עליהם "דואר עברי" או חשבו לקרוא לה "מדינת היהודים", כי השם הרשמי טרם נבחר. עד כדי כך!<br><br>היה דיון סוער. האם לקרוא למדינה הזאת "יהודה"? אולי לקרוא לה "ציון"? אולי "עבר"? אולי "ארץ ישראל"? ואולי רק "ישראל"? היום, בזכות עדויות של אנשים שהיו שם ובזכות הפרוטוקול של הדיון עצמו, אנחנו יודעים בדיוק למה התקבלה ההחלטה לקרוא למדינה "מדינת ישראל".<br><br>## למה לא יהודה, ציון או ארץ ישראל?<br><br>כדי להבין את גודל ההחלטה, צריך להבין קודם כל למה נפסלו השמות האחרים.<br><br>קודם כל, למה לא קראו למדינה "יהודה"? הרי זה שם כל כך טבעי עבור מדינת היהודים. התשובה נעוצה בתוכנית החלוקה המקורית של האו"ם. על פי אותה תוכנית, חבל יהודה בכלל לא היה אמור להיות חלק מהמדינה היהודית. זה היה נראה למנהיגים שלנו קצת מגוחך ומוזר לקרוא למדינה בשם "יהודה", כאשר חבל יהודה ההיסטורי אינו נכלל בגבולותיה.<br><br>ומה לגבי "ציון"? אי אפשר היה לקרוא למדינה ציון, משום שחלק עצום מציון – ולמעשה ירושלים עצמה – הייתה אמורה להיות תחת שליטה בינלאומית לפי תוכנית החלוקה. לכן, גם השם הזה נפסל. (אגב, במאמר מוסגר, ידעתם שהעיר הרצליה הוצעה בשלב מסוים להיות בירת ישראל? זה סיפור מרתק בפני עצמו).<br><br>השם "עבר" נפסל כי הוא נשמע לא מספיק איכותי ואפילו מעט מגוחך. ומה לגבי "ארץ ישראל"? גם כאן הייתה בעיה משפטית ודיפלומטית. לקרוא למדינה "ארץ ישראל" היה בעייתי מכיוון שלא כל שטח ארץ ישראל ההיסטורית נועד להיות המדינה היהודית לפי הצעת החלוקה של האו"ם.<br><br>בסופו של דבר, התקבלה הצעתו של דוד בן-גוריון לקרוא למדינה פשוט "ישראל".<br><br>## הדיון הדרמטי: האם לקרוא למדינה "פלסטין" בערבית?<br><br>אבל כאן מגיע החלק המרתק באמת מתוך חוות הדעת של מנהלת העם. אחרי שהוחלט לקרוא למדינה "ישראל" בעברית, עלתה השאלה: איך מתרגמים את השם לערבית? הרי תרגום של שמות מדינות או לאומים אינו תמיד מילולי. לדוגמה, ברוסית, לא קוראים ליהודי "יהודי", אלא "עברי" (Yevrey). התרגום לפעמים משנה את המשמעות.<br><br>חברי מנהלת העם שקלו ברצינות לקרוא למדינה שלנו בערבית בשם... "פלסטין". כן, קראתם נכון.<br><br>מי שיודע קצת היסטוריה מבין שזה לא היה מוזר בכלל באותה תקופה. הרי כשהבריטים קראו לאזור הזה "פלשתינה (א"י)", היה ברור לכל העולם שהשם הזה מתייחס לאזור של היהודים, לבית הלאומי היהודי. למעשה, הערבים התנגדו נחרצות לקרוא לאזור "פלסטין", הם רצו לקרוא לו "סוריה הדרומית". הערבים דחו את האסוציאציה הזו כי הם ידעו ש"פלשתינה" מיוחסת ליהודים.<br><br>לכן, הייתה התלבטות אמיתית. אך בסוף, הוחלט לא לקרוא למדינה "פלסטין" בערבית, אלא להשאיר את השם "ישראל" גם בשפה הערבית. הנימוקים של מנהלת העם היו מבריקים:<br><br>א. אין להפלות את התרגום לערבית מתרגומו לכל שאר הלשונות. באנגלית ובשפות אחרות הוחלט לקרוא למדינה Israel, ולכן יש לשמור על אחידות.<br>ב. השם "ישראל" מעוגן היטב גם במסורת הערבית ובאסלאם. המוסלמים מכירים את המושג "בני ישראל", ולכן זה היה שם טבעי לחלוטין גם עבור דוברי הערבית.<br>ג. מבחינה גיאוגרפית, השם "פלסטין" עשוי לעורר את אותן חששות ובעיות שכרוכות בשם "ארץ ישראל". פלסטין חולשת על כל השטח, וכאמור, לא כל השטח היה אמור להיות המדינה היהודית.<br>ד. הנימוק המדהים ביותר: ייתכן כי המדינה הערבית שאמורה לקום בארץ ישראל (לפי תוכנית החלוקה) תקרא לעצמה "פלסטין". אם גם אנחנו נקרא לעצמנו פלסטין בערבית, זה עלול לגרום לערבוביה ובלבול.<br><br>תראו איזה מדהים זה! העובדה שהיה ברור שעל הפרק מונחת האפשרות שהיהודים יקראו למדינה שלהם "פלסטין" בערבית, מפריכה לחלוטין כל תיאוריה או נרטיב כאילו הייתה כאן מדינה ערבית בשם פלסטין לפני מדינת ישראל. אחרת, לעולם לא היו מעלים בדעתם חברי מנהלת העם לקחת שם של מדינה ערבית קיימת. זה פשוט לא ריאלי. הם אפילו חשבו צעד קדימה ואמרו: "אולי הערבים אי פעם יקימו לעצמם מדינה וירצו את השם הזה".<br><br>## נבואת ירמיהו והחלום על איחוד השבטים<br><br>הבחירה בשם "ישראל" זורקת אותנו אחורה, אל ההיסטוריה המקראית ואל נבואות הנחמה. אני מזכיר לכם שאחרי מותו של שלמה המלך, בנו רחבעם היה הרבה יותר קשוח מאביו. הדבר גרם לכעס ולמרמור בקרב השבטים, עד שקם ירבעם בן נבט משבט אפרים והחליט למרוד. כך התפצלה הממלכה לממלכת ישראל הצפונית ולממלכת יהודה הדרומית.<br><br>אני מדגיש שירבעם היה משבט אפרים, כי פעמים רבות בתנ"ך, השם "אפרים" משמש כרפרנס לממלכת ישראל הצפונית.<br><br>ירמיהו הנביא מגיע בתקופה שבה מולך המלך יאשיהו. זו תקופה מהממת שבה ירמיהו מנסה לקרוא לאחדות כל השבטים בחזרה, לאחות את הקרעים. זה אחד הדברים הכי יוצאי דופן ומרגשים שיכולים להיות. לצערנו, האיחוד הזה לא קרה אז, אבל הנבואה היפהפייה שהוא נותן נשארה איתנו לנצח. וכך הוא אומר (ירמיהו ל"א):<br><br>"כֹּה אָמַר ה', מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב... עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים. עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן, נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ. כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם: קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ."<br><br>יש פה בשורה עצומה. ירמיהו מתייחס לממלכת ישראל הצפונית כ"בתולת ישראל". הוא מבטיח להם רווחה כלכלית, נטיעות, כרמים, תופים ומחולות. המילה "נוצרים" בפסוק אינה מתייחסת לדת הנוצרית (שטרם הייתה קיימת), אלא לאנשים ששומרים ונוצרים את המטעים. ירמיהו קורא לשומרי המטעים בהר אפרים (ממלכת ישראל) לקום ולעלות לציון (ממלכת יהודה) אל ה' אלוהינו.<br><br>הוא מבטיח להם שפע כלכלי ושמחה: "רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם". הוא מזכיר את שמו של יעקב, אבי כל השבטים – גם בני לאה וגם בני רחל. כולם אחים.<br><br>כשקוראים את הדבר המרגש הזה, את הרצון העמוק לאחד בין השבטים, ואז נזכרים באותם חברים במנהלת העם שיושבים ב-1948 ומחליטים לקרוא למדינה המשותפת של כולנו "ישראל" – הלב מתרחב.<br><br>## צוואתו של מנחם בגין: קשה להקים, קשה יותר לקיים<br><br>אי אפשר לדבר על הקמת המדינה ועל המחיר ששילמנו מבלי להזכיר את דבריו של מנחם בגין בספרו "המרד". בגין מצטט שם נשיא צ'כוסלובקי שאמר: "קשה להקים מדינה, אך זכרו כי עוד יותר קשה לקיים מדינה".<br><br>ואז מוסיף מנחם בגין במילותיו שלו, ואני רוצה שתקראו את זה היטב:<br>"ואכן אחים בציון, לנו קשה. אך מה קשה היה להקים את מדינתנו. היו דרושים עשרות דורות של נדודים מארץ שחיטות אחת למדינת פוגרומים שנייה. היו דרושים גירושים ומוקדי מרתפים ועינויים. היו דרושות מהלומות איומות המרסקות אשליות מסנוורות. היו דרושות אזהרות שלא נשמעו של נביאים וחוזים (כמו אותה נבואה של ירמיהו שלא הקשיבו לה, ואחר כך עשרת השבטים גלו). היה דרוש עמל של דורות חלוצים ובונים, והייתה דרושה התקוממות מורדים, מוחצי אויב, עולי גרדום ונודדי ימים ומדבריות, כדי שנגיע עד הלום. עד קיבוץ שישים ריבוא עברים במולדת (שש מאות אלף, ביטוי לכלל העם היהודי), עד סילוק שלטון הדיכוי הישיר, עד הכרזת העצמאות בחלקה של המולדת, שהיא כולה שלנו."<br><br>## השורה התחתונה<br><br>יש לנו מדי פעם מערכות בחירות סוערות, יש לנו לעיתים פילוג אדיר בעם והרבה רעשי רקע. אני ממש מבקש מכם – בואו נזכור את אלה ששקדו ימים ולילות וחשבו מה צריך להיות שמה של המדינה. נזכור את הנבואות של הנביאים שלנו בתנ"ך הקדוש שחלמו על איחוד השבטים.<br><br>מעל הכל, נזכור את מילותיהם של אלה שהקיזו דם ושילמו בנפשם ובגופם, בכדי שאנחנו נוכל לשבת כאן במדינה משלנו, אפילו אם זה כדי להתקוטט ולהתווכח. והכי חשוב – שנזכור לשמור על כל הפלא הזה. כולנו אחים, ולשנאה אין שום מקום בינינו, גם אם אנחנו חלוקים בדעותינו.<br><br>מה חשבתם על הסיפורים שהבאתי כאן? כתבו לי בתגובות, אני מחכה לקרוא. עם ישראל חי!