"הכנסתם נחש צפע לתוך הבית": כשהישראלי הראשון שראיין את ערפאת הבין את הטעות

ברוכים הבאים לעוד צלילה לעומק כאן באתר חרב גדעון. הפעם, אני רוצה לקחת אתכם למסע קצר בזמן, אל אחת הנקודות הקריטיות ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל בעשורים האחרונים. ישבתי לשיחה מרתקת ופתוחה עם יוני בן מנחם – מזרחן ותיק, דובר ערבית רהוטה, חוקר של העולם הערבי כבר עשרות שנים, ומי שחתום על ציון דרך היסטורי: הוא היה העיתונאי הישראלי הראשון שראיין את יאסר ערפאת.

במהלך השיחה שלנו, יוני שיתף אותי בגילוי לב נדיר בתחושות שליוו אותו אז, באופוריה של תחילת שנות התשעים, ובהתפכחות הכואבת שבאה מיד לאחר מכן. זו לא רק עדות היסטורית; זהו שיעור מאלף על הפער העצום שבין התקווה הישראלית לשלום, לבין המציאות האכזרית של המזרח התיכון.

המפגש בתוניס: לחיצת היד והתקווה הגדולה

שנת 1993. רוחות של שינוי מנשבות באוויר, והמזרח התיכון כולו עוצר את נשימתו לקראת מה שייוודע לימים כ"הסכמי אוסלו". יוני בן מנחם נשלח מטעם רשות השידור לתוניסיה, אל מפקדתו של אש"ף, כדי לראיין את האיש שעמד בראש ארגון הטרור – יאסר ערפאת.

יוני מתאר סיטואציה כמעט סוריאליסטית. הוא נכנס ללשכתו של ערפאת בתוניס, וכפי שהוא מעיד בכנות: "אתה לא יכול לבוא ליאסר ערפאת ללשכה בתוניסיה, ולא ללחוץ לו את היד". באותם ימים, התחושה בקרב רבים בישראל הייתה שאנחנו עומדים בפתחו של עידן חדש. יוני מספר שחזר מהראיון עם תחושה מאוד טובה. הוא עלה לגג של מלון הילטון בתוניס, ובשידור היסטורי ובלתי נשכח הכריז קבל עם ועדה: "רכבת השלום יצאה לדרך".

היום, במבט לאחור, יוני מודה באומץ שאין משפט שהוא מתחרט עליו יותר מהמשפט הזה. ההתפכחות שלו לא קרתה ביום אחד, אבל הזרעים שלה נזרעו מהר מאוד, דווקא על ידי האנשים שהכירו את המציאות טוב יותר מכל פרשן ישראלי.

"איך האמנת בזה?"

במהלך השיחה שלנו, הייתי חייב לעצור אותו. הייתי חייב לשאול את השאלה שמהדהדת בראשו של כל מי ששומע את הסיפור הזה כיום. עצרתי אותו ושאלתי: "רגע, בוא ניקח שנייה צעד אחורה. אתה מזרחן. אתה דובר ערבית. אתה חוקר את העולם הערבי עשרות שנים, כבר לא יום ולא יומיים. איך האמנת בזה?"

התשובה של יוני הייתה כנה ומורכבת. הוא הסביר שהוא מאמין בדו-קיום. אין לו שום דבר נגד האסלאם כדת, אלא רק נגד האסלאם הקיצוני שמדבר בגלוי על השמדת העם היהודי. היו לו, ויש לו, חברים ערבים רבים לאורך השנים. מתוך הרצון האנושי והטבעי כל כך לחיות בשקט, הוא רצה לתת צ'אנס לשלום. הוא רצה להאמין שהפעם זה אמיתי.

האזהרה המצמררת: "הכנסתם נחש צפע"

אבל כאן מגיע החלק המדהים בסיפור. כשיוני חזר לארץ מתוניסיה, אחרי אותו ראיון מפורסם עם ערפאת, פנו אליו כמה מחבריו הערבים. אותם חברים, שחיו כאן והכירו היטב את הלך הרוח האמיתי ברחוב הפלסטיני ובצמרת אש"ף, היו המומים מהתמימות הישראלית.

הם תפסו אותו ושאלו אותו בתדהמה: "תגיד לי, מה אתה מאמין לשקרים האלה? למה אתם מדברים ככה?". יוני, שעדיין היה שבוי בקונספציה של התקווה, ענה להם שצריך לתת צ'אנס לשלום.

התגובה שלהם צריכה להדהד בכל ספר היסטוריה ישראלי. הם אמרו לו: "אתה תמים. אתה תראה שאתם היהודים עשיתם את הטעות הכי גדולה שלכם. הכנסתם נחש צפע לתוך שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, ואתם תשלמו על זה מחיר יקר".

תחשבו על זה רגע. לא אנשי ימין ישראלים, לא פוליטיקאים, אלא ערבים מקומיים הם אלו שהזהירו את הכתב הישראלי הבכיר ביותר מפני המפלצת שישראל עומדת להכניס לתוך הבית שלה. הם ידעו בדיוק מי זה ערפאת, והם הבינו מיד שהסכמי השלום הם מסך עשן.

התנפצות האשליה: שחיתות, פרוטקשן ומאפיה

יוני מודה שבאותה תקופה הוא היה ספקן כלפי האזהרות שלהם. הוא עדיין קיווה. אבל המציאות טפחה על פניו, ועל פני כולנו, מהר מאוד.

בשנת 1994, החלה הרשות הפלסטינית להיכנס לשטחים במסגרת הסכם "עזה ויריחו תחילה". יוני, שסיקר את השטחים מקרוב, התחיל לקבל דיווחים מהשטח. מהר מאוד התברר שהרשות הפלסטינית לא באה לבנות מדינה דמוקרטית ומשגשגת, אלא לייבא את שיטות המאפיה שהנהיגה בתוניסיה היישר אל תוך ארץ ישראל.

הדבר הראשון שאנשי הרשות עשו היה להשתלט באלימות ובאיומים על עסקים של תושבים מקומיים ביהודה, שומרון ורצועת עזה. הם הגיעו לבעלי עסקים ואמרו להם: "אנחנו שותפים איתכם. 50%, 30%". ככה, פשוטו כמשמעו. יוני מתאר כיצד התחילה תעשיית השחיתות והשוחד, מה שנקרא בערבית "רשווה". הם סחטו את התושבים וכפו עליהם את הנוכחות שלהם.

עבור יוני, זה לא היה חדש. הוא ראה את ההתנהלות הזו במו עיניו כשהיה בתוניסיה. הוא ראה איך הם שלטו שם, והוא הבין מיד: הם פשוט העתיקו את מודל השחיתות והטרור מתוניסיה היישר אל תוך הלב של ארץ ישראל.

השורה התחתונה

השיחה שלי עם יוני בן מנחם היא תזכורת כואבת אך הכרחית. היא מזכירה לנו שהרצון הכנה שלנו בשלום אסור שיעוור את עינינו מלראות את המציאות כפי שהיא. כשאנחנו מתמודדים עם הנהגה שמחנכת לטרור, שפועלת כמו ארגון פשע, ושמטרתה הסופית מעולם לא השתנתה – אנחנו חייבים להקשיב לאזהרות.

ה"נחש צפע" שהוזהרנו מפניו אז, עדיין מכיש אותנו היום. החובה שלנו היא ללמוד מההיסטוריה, להפסיק להיות תמימים, ולהבין שהמזרח התיכון לא מנוהל על ידי תקוות וחלומות, אלא על ידי עוצמה, מציאות קשוחה, והבנה מדויקת של מי עומד מולנו. רק ככה נוכל להבטיח את עתידנו כאן.