למה הפסקת המלחמה היא ניצחון עבור חמאס?

לא פעם כותבים לי עוקבים הודעות בסגנון הזה: "תקשיב אריאל, המלחמה הזו נמשכת כבר כל כך הרבה זמן. לא נראה שיש לה בכלל סוף באופק, וברור שאין פה מטרות ברורות. הגיע הזמן פשוט לעצור אותה".

אני שומע את הטענה הזו לא מעט, והאמת היא שהיא מובנת לחלוטין. אנחנו, בחברה הישראלית והמערבית, מקדשים את החיים. אנחנו רוצים שקט, אנחנו רוצים לבנות, ואנחנו רוצים לחזור לשגרה. אבל בסרטונים שלי אליכם, אני תמיד מנסה להציג את איך שהצד השני חושב ואיך שהצד השני רואה את המציאות.

הטעות הגדולה ביותר שלנו היא שכשאנחנו אומרים "מלחמה" או "קונפליקט", אנחנו מציגים את שני הצדדים כאילו הם חושבים אותו הדבר, רוצים את אותו הדבר, ומאמינים באותו הדבר. אבל המציאות במזרח התיכון שונה לחלוטין.

זו לא מלחמה על שטח, זו מלחמת דת

אני תמיד מזכיר לכם, ואני אמשיך להזכיר: בשבעה באוקטובר, אף אחד מהרוצחים המתועבים ומהטרוריסטים השפלים שפלשו לבתים שלנו לא צעק "Free Palestine" (שחררו את פלסטין). כולם, ללא יוצא מן הכלל, צעקו שם "אללה אכבר".

למה? מכיוון שמבחינת חמאס והאסלאם הקיצוני, המלחמה הזו היא קודם כל מלחמה דתית. זו לא מלחמה על שטח. זו לא מלחמה על התנחלויות. זו אפילו לא מלחמה על הקמת מדינה פלסטינית. זו מלחמה דתית מסיבה אחת פשוטה ובסיסית: מבחינתם, אסור לנו, היהודים "הכופרים", שתהיה לנו מדינה ריבונית משלנו.

כדי להבין את זה לעומק, צריך להכיר את המושג האסלאמי "ווקף" – אדמת הקדש. על פי האסלאם הקיצוני, כל שטח שנכבש אי פעם על ידי מוסלמים שייך לאסלאם לנצח. לכן, נוכחות של ריבונות זרה (ובטח יהודית) על אדמה כזו היא חילול הקודש שחובה להילחם בו.

על פי התפיסה הזו, אנחנו היהודים יכולים לכל היותר להיות כפופים לשליטה מוסלמית באזור (במעמד של בני חסות, "ד'ימי"). במקרה הגרוע מבחינתם אנחנו צריכים למות, אבל אם אנחנו נשארים בחיים – עלינו להיות כפופים להם. ריבונות יהודית היא פשוט לא אופציה תיאולוגית.

מה אומר האסלאם על הפסקת המלחמה?

מאיפה אני אומר את זה? אני לא ממציא שום דבר. אני רוצה שתכירו קטע מתוך ספר אקדמי וחשוב שנקרא "מלחמה, שלום ויחסים בינלאומיים באסלאם בן זמננו: פתוות בנושא שלום עם ישראל". הספר נכתב על ידי פרופסור יצחק רייטר, והוא יצא לאור בשנת 2008. כלומר, זה לא נכתב בלהט המלחמה הנוכחית, אלא מציג את העקרונות הבסיסיים והעמוקים ביותר של הצד השני.

בספר יש התייחסות מרתקת למושג של "השעיית מלחמה". כל אותם אנשים שקוראים היום לעצור את המלחמה, חייבים להבין איך צעד כזה נתפס בצד השני.

כך נכתב שם במפורש:

"בחלוף הנסיבות הזמניות של הפסקת הג'יהאד בהסכם אי-לוחמה, שומה על המחנה המוסלמי לחדש את המלחמה נגד הכופרים, ולהכריעם או להביאם תחת כנפי האסלאם."

למה אני מדגיש את המשפט הזה? כי כשאנחנו חושבים במונחים של "הפסקת מלחמה", "סיום מלחמה" או "הפסקת אש", אנחנו חושבים על פתרון של קבע ועל חזרה לשגרה. אבל בעיני הצד השני, כל הדברים האלה נתפסים כניצחון שלהם, וכפסק זמן טקטי שנועד אך ורק כדי לאגור כוחות לקראת המכה הבאה.

אם נעצור עכשיו – השבעה באוקטובר היה שווה את זה

המשמעות היא שאם אנחנו עוצרים או מסיימים את המלחמה עכשיו, מבחינת חמאס השבעה באוקטובר היה הצלחה מסחררת.

הם לא סופרים את כמות המתים בצד שלהם. הם לא מסתכלים על כמות ההרס ברחובות עזה. מבחינתם, העולם יזרים להם מיליארדים בשביל לשקם את הרצועה. הם מסתכלים רק על דבר אחד: האם שרדנו והאם פגענו באויב? אם התשובה היא כן, אז מבחינתם זה היה שווה את זה.

עכשיו, תחשבו על זה בהיגיון: אם בתפיסה שלהם הטבח הנורא הזה "היה שווה את זה", למה אתם חושבים שהם לא יקדישו את חייהם מכאן ואילך כדי לעשות את זה שוב? אם הם מרגישים שניצחו, זו תהיה רק ההתחלה. אנחנו נקבל עוד שבעה באוקטובר, ועוד אחד, ועוד אחד.

השורה התחתונה

לפני שאנחנו מדברים על פתרונות מדיניים מורכבים, אני רוצה קודם כל שתבינו איך הצד השני חושב ומרגיש. רק מתוך ההבנה הזו אפשר להבין למה כל כך חשוב להכריע את חמאס עד הסוף, ללא פשרות וללא עצירות טקטיות שיאפשרו להם להשתקם.

ואני אסיים במשהו שאולי יעודד אתכם. כשרואים את מחבלי חמאס בתוך המנהרות, מבינים עד כמה הם מיואשים. הם בוכים כמעט כל יום. ממש בוכים לתוך המזרנים והכריות שלהם.

הם מתוסכלים, הם שבורים, והם בעיקר לא האמינו שהסיוט הכי גדול שלהם יתגשם: שהמלחמה הזאת, בניגוד לסבבים קודמים, תימשך כל כך הרבה זמן וישראל לא תעצור.

הבכי שלהם במנהרות הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שהלחץ עובד, ושאסור לנו לעצור עד לניצחון המוחלט.