80 שנות עצמאות מול אלפיים שנות גלות: למה צריך הסברה התקפית?

זה נפלא שיש לי כאן קצת יותר זמן להסביר ולהיכנס לעומק הדברים, מאשר הכמה שניות הבודדות שיש לי בדרך כלל בטלוויזיה. לאחרונה יצא לי לחשוב הרבה על המצב שלנו, על השיח הציבורי בישראל, ועל הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו אל מול העולם. יש התעוררות מסוימת שאנחנו כעם מתחילים לחוות, והגיע הזמן לעשות אותה בצורה מודעת ומלאה.

המשפט שמלווה אותי, ושאני רוצה שתחשבו עליו לעומק, הוא פשוט אך עוצמתי: 80 שנות עצמאות לא מבטלות 2,000 שנות גלות.

משקלה של היסטוריה: 77 שנים מול אלפיים שנות גלות

בואו נדבר רגע על המספרים ועל הפרופורציות. אנחנו חיים במדינה ריבונית, חזקה ועצמאית, ואנחנו מציינים בסך הכל 77 שנים לקיומה. אבל מה זה 77 שנים מול אלפיים שנה?

במשך 2,000 שנים, אנחנו כיהודים היינו כפופים לעמים אחרים. חיינו בצל של אחרים ולא הרמנו את הראש. כל הזמן חרדנו לגורלנו וחששנו מן השליט התורן – בין אם זה היה הפריץ במזרח אירופה, הסולטן באימפריה העות'מאנית, הצאר ברוסיה, או כל מי שלא יהיה ששלט באותו זמן.

80 שנים של עצמאות לא יכולות לבטל 2,000 שנים בבת אחת. מדובר, בסופו של דבר, בסך הכל בשניים או שלושה דורות של אנשים. ההורים והסבים שלנו היו רגילים למציאות שבה הכלל הראשון של ההישרדות היה להיות בשקט. לא לעצבן אף אחד. להתחשב בעמים שבתוכם חיינו. לשמור על פרופיל נמוך כדי פשוט להישאר בחיים. צריך להבין שההתעוררות מהדפוס הזה לוקחת זמן.

טראומה בינדורית: הפחדים שלא אנחנו המצאנו

אני רוצה לדבר איתכם על מושג שנקרא "טראומה בינדורית". תחשבו על זה רגע: לכולנו – גם לי, גם לכם – יש הרגלים, מנהגים, ואולי אפילו פחדים עמוקים מסוימים, שבכלל לא אנחנו יצרנו אותם. אנחנו פשוט ירשנו אותם מההורים שלנו, שירשו אותם מהסבים והסבתות שלנו.

במשך 2,000 שנה, הקהילה היהודית בגלות ניסתה ככל האפשר לא להתבולל ולשמור על המצוות ועל הזהות שלה. אבל במקביל, הקהילה הזאת הייתה צריכה לשמור על עצמה מפני השלטון ומפני השכנים. אנחנו ראינו היטב מה קרה ליהודים בגלות, וזה ממש לא משנה איפה הם חיו. זה לא משנה אם זה היה ברוסיה או בתימן, בצרפת או בספרד, במרוקו או באיראן. בכל מקום חווינו פוגרומים ורדיפות.

היו יהודים אנוסים שנאלצו להסתיר את הדת שלהם כדי לשרוד, חווינו אינקוויזיציות, גירושים אכזריים כמו גירוש ספרד, ואפילו את השואה הנוראה. האם אתם חושבים שאנחנו, הדור הנוכחי שחי כאן בסך הכל 77 שנה מאז קום המדינה, יכולים להתגבר על 2,000 שנות גלות כאלה ביום אחד? כנראה שלא. אבל למרות הקושי, אנחנו בהחלט מתחילים להתעורר.

איך נראה ניצחון? המקרה של חמאס

ההתעוררות הזו מביאה איתה גם שינוי בשיח. לפעמים לשמוע דברים קשים בזמן הלחימה, בזמן שהחיילים שלנו נמצאים שם בחזית ונופלים פה ושם, זה מורכב. כשאורית מדברת בצורה נחרצת על מטרות המלחמה, האינסטינקט של חלקנו הוא להיבהל. אבל באיזשהו מקום, יש היגיון אמיתי בזה.

כשאנחנו רוצים ניצחון, אנחנו רוצים לראות אותו. כדי לנצח, צריך להבין את האויב. חמאס לא מגדיר הפסד על ידי כך שהרגו לו 30 אלף אנשים ופצעו עוד רבים אחרים. מבחינתם, חיי אדם הם לא המדד להפסד. על ידי מה חמאס כן מגדיר הפסד? על ידי אדמה. איבוד אדמה הוא ההפסד האמיתי מבחינתם. ולכן, במשוואה הזו, לקיחת אדמה היא הניצחון שלנו.

הגיע הזמן להפסיק עם ה"הסברה"

ההבנה של המטען ההיסטורי שלנו, יחד עם ההבנה של המציאות מול האויב, מובילה אותי למסקנה ברורה: יכול להיות שהגיע הזמן להפסיק להיות כל כך עסוקים ב"הסברה".

תחשבו על המילה הזו – "הסברה". מה היא בעצם אומרת? המילה הסברה אומרת שאני צריך כל הזמן להסביר את עצמי. שאני צריך להצטדק. שאני נמצא בעמדת התגוננות מול העולם.

אולי אנחנו צריכים שנייה אחת להתנתק מהדפוס הזה, ולהבין שאנחנו לא צריכים להתנצל על זה שאנחנו רוצים להישאר בחיים. אולי אנחנו לא צריכים להיות כל כך עסוקים בלתת את כל הצידוקים האפשריים למה שאנחנו עושים ולצורה שבה אנחנו מגנים על עצמנו. אנחנו צריכים לעבור למוד של הסברה התקפית – כזו שבאה מתוך ביטחון בצדקת הדרך, ולא מתוך פחד מהפריץ.

שורה תחתונה

77 שנות עצמאות עדיין לא מחקו לחלוטין אלפיים שנות טראומה בינדורית של רדיפות, פחד והצטדקות. אבל ההתעוררות כבר כאן. כדי לנצח באמת – גם בשדה הקרב מול אויב שמקדש אדמה ולא חיים, וגם בזירה הבינלאומית – אנחנו חייבים להשתחרר מהמנטליות הגלותית. הגיע הזמן להפסיק להתנצל על הרצון שלנו לחיות, לזנוח את מגננת ה"הסברה", ולעבור להסברה התקפית וגאה. אשמח לשמוע מה אתם אומרים על זה.