אלגוריתם של שנאה: איך נפיץ טוב במערכת שמרוויחה מקיטוב?

תמיד שאלתי את עצמי מול המציאות הדיגיטלית והתקשורתית של ימינו שאלה אחת מרכזית: אם המערכת כולה בנויה בצורה שמתגמלת פילוג, איזה סיכוי יש לך להפיץ טוב בעולם?

כדי לענות על השאלה הזו, אנחנו צריכים להסתכל על האופן שבו אנחנו מנהלים שיח – גם כלפי חוץ, בזירת ההסברה הבינלאומית, וגם כלפי פנים, בתוך החברה שלנו. המציאות היא שאנחנו פועלים בתוך זירה שבה הכוחות המפלגים הם חזקים, ממומנים היטב, ולעיתים קרובות מובנים בתוך הטכנולוגיה עצמה.

להתחיל מההסכמה: טקטיקת המכנה המשותף בהסברה

כשאני ניגש למלאכת ההסברה מול אנשים בעולם, הגישה הראשונית שלי היא תמיד לחפש מכנה משותף. זה לא תמיד קל. בדרך כלל, השיחות האלה לא מתחילות בנימוס אירופאי קלאסי. לעיתים קרובות מאוד, הצד השני יתקוף מיד. הם תמיד האשימו אותי בהתחלה בתור "רוצח תינוקות", או הטיחו בי כל כינוי גנאי אחר שאתם יכולים להעלות על הדעת.

האינסטינקט הטבעי במצב כזה הוא לתקוף בחזרה, להתגונן, או פשוט לנטוש את השיחה. אבל כאן בדיוק נכנסת טקטיקת המכנה המשותף. במקום להדוף את ההאשמה באגרסיביות, הייתי אומר: "תקשיב, זה שכואב לך שתינוקות נהרגים, זה כבר מראה על ערך מוסרי שאני ואתה יכולים להזדהות סביבו. כי גם לי כואב אם אני שומע שתינוקות נהרגים. אף אחד לא רוצה שתינוקות ייהרגו."

ברגע שאנחנו מניחים את העיקרון הזה על השולחן – אנחנו מנטרלים את העוקץ הראשוני. אנחנו לוקחים את הכעס של הצד השני, שמבוסס במקור על אינסטינקט אנושי בריא של חמלה, ומשתמשים בו כגשר. אנחנו מסכימים על קדושת החיים. ברגע שמתחילים מנקודת המבט הזאת, שבה שנינו מסכימים על הבסיס המוסרי, אפשר להתחיל לנהל שיח אמיתי על העובדות, על ההקשר, ועל המציאות המורכבת של הסכסוך.

האתגר מבית: למה כל כך קשה לדבר בינינו?

באופן אירוני, ולמרות ההצלחות עם הגישה הזו כלפי חוץ, גיליתי משהו שצורם לי מאוד: לדבר עם בני עמנו זה, משום מה, הרבה יותר מאתגר.

כשאנחנו מנסים לנהל שיח פנימי, בתוך החברה הישראלית, אנחנו נתקלים בחומה בצורה של אמוציות. יש כאן כנראה מטען עמוק מאוד. כשהשיחה מתחילה, יש כעס כל כך גדול באוויר, שאין כמעט מצב להשחיל שום מסר. הצד השני פשוט לא פנוי להקשיב. זה מרגיש כאילו כל אחד רק מנסה להטיל יותר בוץ על השני.

במקום לחפש את אותו מכנה משותף – שברור שקיים בינינו כישראלים וכיהודים – אנחנו מיד קופצים להאשמות ולפסילה אישית. למה זה קורה? למה אנחנו מסוגלים לגלות סבלנות לאדם זר מעבר לים, אבל מתקשים כל כך להקשיב לאח שלנו כאן בבית?

מי מרוויח מהפילוג? הון פוליטי על חשבון השיח

כדי להבין את הקושי הזה, צריך להגיד את האמת ולהסתכל על הכוחות שמעצבים את השיח שלנו. יש כאן פוליטיקאים שהרווח הפוליטי שלהם מהקיטוב הוא גדול מאוד.

המשוואה הפוליטית כיום עובדת בצורה צינית למדי: ככל שה"בייס" (בסיס התומכים) יותר משולהב, ככל שהוא כועס יותר ושונא יותר את הצד השני – כך הפוליטיקאי יביא יותר מצביעים. הוא יגייס יותר חברים למפלגה, הוא יקבל יותר זמן מסך, והוא ישפיע יותר.

יש פה רווח פוליטי עצום בשמירה על להבות גבוהות. וחשוב להדגיש: זה קורה בשני הצדדים. לקרוא לזה "צדדים" זה אולי חלק מהבעיה, אבל המנגנון זהה מימין ומשמאל. פוליטיקאים שניזונים מזעם ציבורי אין להם שום אינטרס שנירגע, שנקשיב, או שנמצא מכנה משותף.

המלכודת הדיגיטלית: אלגוריתם שניזון משליליות

אבל הפוליטיקאים הם רק חצי מהתמונה. הזירה שבה אנחנו מנהלים את השיח הזה – הרשתות החברתיות – היא גורם מכריע לא פחות.

כשאני מסתכל על הרשתות החברתיות, אני רואה מערכות שבנויות על מודל עסקי של רווחים שליליים. מה זה אומר? זה אומר שכשקורה משהו שלילי ברשת החברתית – פוסט זועם, תגובה ארסית, סרטון שמעורר מחלוקת קשה – הדבר הזה מקודם. האלגוריתם תמיד יעדיף את התוכן הזה.

הטכנולוגיה מתוכנתת לזהות אילו רגשות משאירים אותנו מרותקים למסך, והרגשות החזקים ביותר הם כעס, פחד ושנאה. התוצאה היא תיבת תהודה ענקית שמעצימה את הקולות הקיצוניים ביותר ומשתיקה את הקולות המתונים שמנסים למצוא חיבור.

שורה תחתונה

אנחנו חוזרים לשאלת הפתיחה: אם המערכת בנויה ככה – אם הפוליטיקאים מרוויחים מהכעס שלנו, ואם האלגוריתמים של הרשתות החברתיות מתגמלים אותנו על שנאה – איזה סיכוי יש לנו להפיץ טוב בעולם?

התשובה מתחילה במודעות. ברגע שאנחנו מבינים שמשחקים לנו ברגשות, ברגע שאנחנו מזהים את המלכודת של האלגוריתם ואת האינטרס של הפוליטיקאים, אנחנו יכולים לבחור אחרת. אנחנו יכולים להתעקש על טקטיקת המכנה המשותף לא רק מול שונאי ישראל בעולם, אלא קודם כל – מול בני עמנו. זה דורש מאמץ אדיר לעצור את הכעס, לא לזרוק בוץ בחזרה, ולחפש את הערך המוסרי המשותף. אבל זו הדרך היחידה לנצח את המערכת ולהתחיל להפיץ טוב אמיתי.