איך ה-BDS מממן טרור דרך עיריות בארה״ב? המעבר להסברה התקפית

שלום לכולם, כאן אריאל.

כשהקמנו את עמותת ״חרב גדעון״, עמדה לנגד עינינו שאלה אחת גדולה ומרכזית: איך אנחנו משנים את המשוואה? איך אנחנו עוברים מהגנה להתקפה? במשך שנים, מדינת ישראל ותומכיה בעולם מצאו את עצמם בעמדת מגננה. מסבירים, מתנצלים, הודפים שקרים ומנסים לכבות שריפות אחרי שהן כבר פרצו. הבנו שהגישה הזו פשוט לא מספיקה יותר.

לקח לנו כמה חודשים של עבודה מאומצת כדי לדייק את המשימה שלנו. היינו צריכים להבין בדיוק מול מי אנחנו נלחמים, איפה נמצאות נקודות התורפה של הצד השני, ואיך אנחנו עושים את זה בצורה האפקטיבית ביותר. התהליך הזה דרש מאיתנו לצאת מאזורי הנוחות המוכרים של ההסברה הקלאסית, ולחפש את זירות המאבק האמיתיות שמתנהלות מתחת לרדאר.

החזית הנסתרת: מועצות הערים

היום, הפעילות שלנו מתמקדת בעיקר בארצות הברית ובאירופה, במלחמה ישירה מול תנועת ה-BDS. אבל אנחנו לא מחפשים אותם רק בקמפוסים או באו״ם, אלא במקום מאוד ספציפי ומפתיע: העיריות.

יש כאן חזית שלמה, מערכה אסטרטגית מתוכננת היטב, שרוב העולם ורוב האמריקאים פשוט לא מודעים אליה. וזה לא משהו שצריך להטריד רק אותנו כישראלים – זה משהו שצריך להטריד כל אזרח אמריקאי שמשלם מסים.

מה בעצם קורה שם? מגיעים פעילים פרו-פלסטינים מאורגנים היטב למועצות ערים מקומיות. הם מתבייתים על חברי מועצת העיר – לרוב פוליטיקאים מקומיים שרגילים לעסוק בפינוי אשפה, בחינוך ובפארקים ציבוריים, ולא בסכסוכים גיאופוליטיים במזרח התיכון. הפעילים האלה מציקים להם, לוחצים עליהם, ומטרידים אותם בצורה אגרסיבית ובלתי פוסקת. המטרה שלהם היא להתיש את המערכת המקומית עד שיתקבלו החלטות. וההחלטות האלה, כפי שגילינו, ממש מזיקות לעיר עצמה.

מלכודת ה״ערים התאומות״

כדי להבין איך השיטה הזו עובדת בפועל, בואו ניקח דוגמה מרכזית: המאבק על יצירת ״עיר תאומה״ (Twin Cities).

כשאני שמעתי על המושג הזה בהקשר של המאבק שלנו בפעם הראשונה, התגובה המיידית שלי הייתה: ״כן, זה תמים. זה נחמד״. הרי בינינו, למי באמת אכפת אם לוס אנג'לס, למשל, מחליטה להיות עיר תאומה של נתניה? מה זה בכלל אומר? בדרך כלל מדובר בהצהרות סמליות, בחילופי משלחות נוער או בתערוכות תרבות משותפות. זה נשמע כמו אקט חיובי של בניית גשרים בין קהילות.

אבל אז נפל לנו האסימון. התחלנו לחקור לעומק את הדרישות של אותם פעילים במועצות הערים, וגילינו מציאות שונה לחלוטין.

לעקוב אחרי הכסף: מהעירייה בארה״ב ועד לטרור

הבנו שכאשר אותם פעילים פרו-פלסטינים לוחצים על עירייה בארצות הברית או באירופה להפוך להיות עיר תאומה של עזה או של שכם, המטרה שלהם היא ממש לא הצהרתית או סמלית.

ברגע שההחלטה מתקבלת והסטטוס של ״עיר תאומה״ מאושר, נפתחת הדלת לשלב הבא בתוכנית: הם יוצרים פרויקטים משותפים בין העיר האמריקאית לעיר הפלסטינית. ואיפה שיש פרויקטים עירוניים רשמיים, יש גם תקציבים. תחת המעטפת התמימה והלגיטימית לכאורה של ״פיתוח עירוני״, ״סיוע הומניטרי״ או ״חילופי תרבות״, הם מתחילים להעביר תקציבים.

המשמעות של התגלית הזו היא דרמטית. אותם ארגונים מצאו למעשה דרך ממוסדת להעביר כסף לטרור. הם עוקפים את מנגנוני הבקרה הפדרליים והבינלאומיים על ידי שימוש בפלטפורמה מוניציפלית קטנה ומקומית.

והשאלה שכל אזרח בארצות הברית צריך לשאול את עצמו היא: מאיפה מגיע הכסף הזה? התשובה פשוטה ומקוממת – מתקציב העיר. ממיסי הארנונה של האזרח האמריקאי, שחושב שהכסף שלו הולך לשיפור התשתיות בשכונה שלו, ובפועל מממן, דרך מיזמי ״ערים תאומות״, גורמים עוינים בעזה ובשכם.

השורה התחתונה

הסברה התקפית פירושה לא רק להתווכח על היסטוריה או להצדיק את זכותנו להגן על עצמנו. הסברה התקפית פירושה לזהות את מוקדי הכוח של היריב, לחשוף את שיטות הפעולה שלו, ולעצור אותן בזמן אמת. המערכה על מועצות הערים היא קריטית. אנחנו חייבים להמשיך לחקור, לחשוף ולהסביר לעולם – ולאמריקאים בפרט – איך מנצלים את הדמוקרטיה המקומית שלהם כדי לממן טרור.