לחגוג יום הולדת באושוויץ: הניצחון האישי והלאומי שלנו

חברים, רציתי להגיד לכם קודם כל תודה ברמה האישית על כל הברכות האדירות. קיבלתי כמויות עצומות של הודעות בפרטי לקראת יום ההולדת ה-46 שלי, שחל לפני כמה ימים. החום והאהבה שאתם מרעיפים עליי אינם מובנים מאליהם, וזה ריגש אותי מאוד.

אבל שטף הברכות הזה זרק אותי מיד שנה אחת אחורה, אל יום ההולדת הקודם שלי. את יום ההולדת ה-45 שלי לא חגגתי בארץ, מוקף במשפחה ובחברים באווירה שגרתית של מסעדה או מסיבה. בחרתי לחגוג אותו במקום האפל ביותר בהיסטוריה האנושית – בפולין. הייתי חלק ממשלחת מיוחדת שנסעה למסע בין מחנות הריכוז וההשמדה.

"מה, ביום הולדת אתה תיסע לאושוויץ?"

אני זוכר היטב את התגובות כשקבעתי את המסע הזה. כשהחלטתי להצטרף למשלחת, היו בני משפחה והיו חברים שהרימו גבה. הם שאלו אותי בפליאה: "מה, ביום הולדת אתה תיסע לפולין? דווקא לאושוויץ? לחגוג את יום ההולדת ה-45 שלך במקום כזה?"

השאלה שלהם הייתה מובנת לחלוטין. הרי יום הולדת מסמל חיים, שמחה, חגיגה של קיים. ואילו אושוויץ ומיידנק מסמלים את ההפך המוחלט – את תעשיית המוות, את החורבן, את הניסיון למחוק אותנו מעל פני האדמה. אבל התשובה שלי אליהם, והתחושה הפנימית שהובילה אותי, הייתה ברורה: דווקא שם. דווקא במקום הזה.

המטרה שלי הייתה להראות להם – לאותם אלה שניסו להשמיד אותנו – שאנחנו כאן. שאנחנו ממשיכים. להראות שאני, אריאל, הקמתי משפחה, הבאתי ילדים לעולם, ואנחנו ממשיכים את הדורות קדימה. אין חגיגת ניצחון גדולה מזו. אין תשובה ניצחת יותר למכונת ההשמדה הנאצית מאשר יהודי גאה שחוגג את שנתו ה-45, את המשכיות חייו, על האדמה שבה ניסו לגדוע את עץ החיים של עמו.

בין זעזוע עמוק לגאווה אדירה

אני רוצה לספר לכם קצת על הדינמיקה הרגשית של המסע הזה. ההליכה על האדמה הספוגה בדם של בני עמנו היא חוויה מטלטלת. כשאנחנו צועדים שם כקבוצה, כמשלחת, אנחנו נעים כמטוטלת בין רגשות קיצוניים. מצד אחד, ישנו זעזוע עמוק, עצב תהומי ומועקה שקשה לתאר במילים כשנחשפים לרוע המוחלט ולזוועות שהתרחשו שם. אבל מצד שני, ובאופן שאולי קשה להסביר למי שלא חווה זאת, ישנה גאווה. פשוט גאווה עצומה.

הגאווה הזו מגיעה לשיאה ברגעים שבהם אנחנו עומדים יחד, כקבוצה של ישראלים ויהודים, ושרים. יצא לנו לשיר באושוויץ, ויצא לנו לשיר גם במחנה מיידנק. ואני רוצה להגיד לכם, באופן אישי, שבאותם רגעים זה הרגיש לי הרבה מעבר ל"רק לשיר".

כשאנחנו שרים את "התקווה" במקומות האלה, המילים 'עוד לא אבדה תקוותנו' מקבלות משמעות קוסמית. יש לי צורך עז לזעוק. ממש לצעוק חזק. הרגש הזה, של להראות להם שאנחנו כאן, שעם ישראל חי, שניצחנו – הוא רגש בוער. אנחנו זועקים את ההבנה שגם כשמנסים לעשות לנו את זה שוב, אנחנו לא נכנעים. אנחנו ממשיכים. הרגש הזה הוא כל כך חזק ועוצמתי, והוא מלווה לא רק אותי, אלא אני מאמין שגם את שאר חברי הקבוצה שעמדו שם לצידי.

תקומה אדירה על אדמת פולין

ההבנה הזו, שאנחנו עומדים שם כמנצחים, הופכת את המסע הזה למשהו אחר. זו באמת תקומה אדירה. לא רק מעצם העובדה שאנחנו נמצאים שם, חיים ונושמים, אלא גם מהיכולת לחגוג שם את יום ההולדת. זה עושה אותי מאושר אפילו כפליים. זה ניצחון אישי וזה ניצחון לאומי ששזורים זה בזה.

לקראת יום השואה שמתקרב אלינו, אני חושב שהמסר הזה חשוב מתמיד. הזיכרון הוא לא רק זיכרון של אבל וקורבנות, אלא גם זיכרון של תקומה, של כוח, ושל הבחירה בחיים. אנחנו זוכרים את העבר, אבל פנינו נשואות לעתיד, מתוך עוצמה והבנה שאין לנו ארץ אחרת ואין לנו עם אחר.

השורה התחתונה

אני מזמין אתכם, מי שרוצה לראות את התיעוד מהמסע שלי למחנות הריכוז וההשמדה – אושוויץ, מיידנק ועוד – להיכנס לחשבון האינסטגרם שלי. גשו ל"היילייטס" (העיגולים האלה שמופיעים בחלק העליון של החשבון). יש שם סרטונים שמורים אחד אחרי השני, תחת השמות "פולין 1" ו"פולין 2" (Poland 1, Poland 2).

גשו לראות את הסרטונים ואת התמונות, בדיוק אחד אחרי השני. אני מבטיח לכם שזה חשוב, במיוחד עכשיו. ספרו לי אחר כך מה חשבתם על זה כאן בתגובות.

שוב, תודה רבה על שלל הברכות ליום ההולדת. אני אוהב את כולכם, ומעריך את זה שאתם צועדים איתי בדרך הזו – גם ברגעים של שמחה, וגם ברגעים של חיבור עמוק למורשת ולזיכרון שלנו.