ספורט וטרור: הדיסוננס המטריד בנאומו של צ'אק שומר

איזה פיגוע נורא היה באוסטרליה, נכון? אירוע קשה, כואב, כזה שמרעיד את אמות הסיפים ודורש התייחסות רצינית, מכבדת וראויה מצד מנהיגי העולם. עכשיו, אני רוצה שתעצרו רגע ותדמיינו את התרחיש הבא: תארו לכם שהיה עולה איזשהו חבר כנסת בכיר, דמות ציבורית מוכרת ומובילה, צועד בבטחה אל עבר דוכן הנואמים בכנסת ישראל. המצלמות דולקות, הציבור צופה, כולם ממתינים לשמוע דברי ניחומים או גינוי תקיף. ואז, הוא פותח את המיקרופון ואומר את המשפט הבא:

"אני רוצה להגיד כמה מילים על הפיגוע הזוועתי שהיה באוסטרליה, אבל קודם כל... יאללה ביתר! וואו, הם ניצחו אתמול את הפועל, כל הכבוד, זה דבר מאוד מאוד גדול."

איך זה היה נשמע לכם? צורם? מנותק? חסר רגישות ברמה שקשה לתאר? התשובה היא כמובן שכן. הדיסוננס הזה, ההתנגשות החזיתית בין טרגדיה אנושית נוראה לבין אהדה קלילה לקבוצת כדורגל, הוא משהו שהדעת פשוט לא מסוגלת לסבול כשמדובר במנהיגות ציבורית.

הניתוק שבין הטרגדיה לטריוויה

כשאנחנו מדברים על הסברה, על תקשורת ועל האופן שבו מנהיגים מתבטאים בשיח הציבורי, יש משמעות אדירה לטון, לתזמון ולפרופורציות. דוכן הנואמים הוא לא רק חתיכת עץ עם מיקרופון; הוא סמל. כשאדם עומד מאחוריו כדי לדבר על אירוע דמים, על פיגוע זוועתי שבו קיפחו את חייהם חפים מפשע באוסטרליה, הציפייה המינימלית היא ליראת כבוד.

השילוב של ספורט – "יאללה ביתר", "ניצחו את הפועל" – בתוך אותו משפט שבו מוזכר פיגוע, מייצר זילות מוחלטת של האירוע. זה לא רק עניין של נימוס, זה עניין של הבנת כובד המשקל של המילים שיוצאות לנו מהפה. מנהיג שאינו מסוגל להפריד בין החולין והבידור לבין השכול והכאב, משדר לציבור שגם הטרגדיה היא בסך הכל עוד אייטם חולף בזרם התודעה שלו.

המציאות שעולה על כל דמיון

אז למה אני בכלל מעלה את התרחיש ההזוי הזה? למה שאדמיין חבר כנסת שפותח נאום על טרור בצהלות שמחה על ניצחון של בית"ר ירושלים?

הסיבה היא שאני לא ממציא את זה. המציאות, מסתבר, עולה על כל דמיון, והתרחיש הזה התרחש בפועל – רק בשינוי תפאורה. מי שסיפק את הרגע התקשורתי המטריד הזה הוא לא אחר מאשר צ'אק שומר. שומר, הדמוקרט היהודי המשמש כמנהיג המיעוט בסנאט האמריקאי, הוא אחת הדמויות הפוליטיות הבכירות והמשפיעות ביותר בארצות הברית.

כאשר דמות בסדר גודל כזה, פוליטיקאי ותיק ומנוסה שאמון על ניהול משברים ועל ייצוג ציבורי ברמות הגבוהות ביותר, בוחר לפתוח התייחסות לאירוע טרור בצורה כה מנותקת, זה דורש מאיתנו לעצור ולבחון את מצב השיח הפוליטי. ההחלטה לערבב בין ענייני ספורט יומיומיים לבין הצהרה על פיגוע באוסטרליה אינה רק פליטת פה; היא מעידה על קהות חושים מסוימת שחדרה אל תוך הפוליטיקה המודרנית.

מה אנחנו למדים מזה?

כשאנחנו מנתחים אירועים כאלה בפריזמה של תקשורת ואקטואליה, אנחנו מבינים עד כמה חשוב לשמור על סטנדרטים של כבוד ורצינות. ההשוואה שעשיתי ל"יאללה ביתר" נועדה לגשר על הפער התרבותי. לפעמים, כשאנחנו שומעים פוליטיקאי אמריקאי מדבר על עניינים מקומיים שלו לפני שהוא עובר לנושאים הרי גורל, זה עלול לעבור לנו ליד האוזן. אבל כשמתרגמים את זה למונחים שלנו, למציאות הישראלית שבה אנחנו חיים, האבסורד זועק לשמיים.

מנהיגות נמדדת לא רק בהחלטות אסטרטגיות, אלא גם ביכולת להפגין אמפתיה אמיתית. כשצ'אק שומר, מנהיג המיעוט בסנאט, אומר את הדברים האלה, הוא מזכיר לכולנו עד כמה קל לאבד את המצפן הרגיש בתוך הבועה הפוליטית.

שורה תחתונה

מילים יוצרות מציאות, ודוכן הנואמים מחייב אחריות. אי אפשר לכרוך יחד התלהבות ממשחק כדורגל וזעזוע מפיגוע טרור נורא באוסטרליה. כשאנחנו דורשים מהעולם לקחת ברצינות את הכאב שלנו ואת המאבק בטרור, אנחנו חייבים לדרוש ממנהיגים – בוודאי ממנהיגים בכירים ויהודים בסנאט האמריקאי – להציב את הסטנדרט המוסרי והתקשורתי הראוי, ולא להפוך טרגדיות להערת אגב בדרך לדיון על ספורט.