עונש מוות בישראל: ממשפט אייכמן ועד הדילמה של קאפו באלנבי

בימים האחרונים אנחנו נחשפים לפרשה מטלטלת במיוחד: חייל מילואים, המשרת במערך של כיפת ברזל, מואשם שריגל לטובת האיראנים. על פי החשדות, הוא העביר להם מיקומים של סוללות כיפת ברזל וחשף בפניהם חולשות של המערכת. אלו דברים מטורפים, וזה באמת מטלטל לחשוב שדבר כזה קורה בתוכנו בזמן מלחמה.

הפרשה הזו גרמה לי לחשוב על סוגיה משפטית ומוסרית מרתקת, ורציתי לשאול אתכם: האם אתם מודעים לעובדה שיש לנו סעיף בחוק שמתייחס בדיוק לסוגיות האלה?

סעיף 99 לחוק העונשין מדבר על סיוע לאויב בזמן מלחמה. העונש על עבירה כזו הוא גזר דין מוות או מאסר עולם. עד כדי כך. המחוקק הישראלי רואה בחומרה רבה מעשה של בגידה וסיוע לאויב בזמן לחימה. עם זאת, במבחן המציאות, מעולם לא ראינו הוצאה לפועל של עונש המוות על מי שריגל לטובת האויב.

אבל יש עוד מקום בספר החוקים שלנו שבו קיים עונש מוות, ושם – הוא מומש פעם אחת בלבד.

החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם

מדובר בחוק ממש מתחילת שנות ה-50: "החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם". הפעם היחידה שבה עשו בו שימוש ברמת ההוצאה להורג הייתה, כמובן, במשפט של אדולף אייכמן בשנות ה-60.

יש סיפור מרתק ותיעוד יפהפה על מי שעמד אז בראש השב"ס (שירות בתי הסוהר), אדם בשם אריה ניר, שלקח חלק מרכזי בתהליך התלייה של אייכמן. זה היה חתיכת סיפור. תבינו, אף אחד לא הוצא להורג בישראל עד אז, וגם לא מאז. איך בכלל עושים את זה?

לצורך המשימה הוקמה יחידה מיוחדת שנקראה "א'1", שהייתה אמונה על השמירה על אייכמן. 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, תמיד היה מישהו שצפה עליו.

כשהגיע רגע ההוצאה להורג, התכנון היה מדוקדק ונועד להקל על המעמסה הנפשית של המבצעים. אייכמן עמד מאחורי פרגוד שחור, מאחורי וילון שחור. היו שם שני שוטרים שעמדו מול שני כפתורים. הם היו צריכים ללחוץ על הכפתורים בו זמנית, כאשר רק אחד מהם באמת פתח את הרצפה וגרם לתלייתו של אייכמן. המטרה הייתה שאף אחד מהם לא באמת יֵדע מי מהם לחץ על הכפתור שהרג אותו בפועל.

המון חשיבה הושקעה בפסיכולוגיה שיכולה להתרחש בראשו של שוטר שבסוף מוציא להורג בן אדם – גם אם הוא יודע בוודאות שזה אדולף אייכמן.

"גם את השטן קשה להוציא להורג"

אותו אריה ניר מספר על ההשפעות הפסיכולוגיות העמוקות של הלילה ההוא. כשהסתיימה ההוצאה להורג, הוא ירד לקומה למטה. חיכה שם הכומר שניסה לעשות וידוי לאייכמן (אייכמן, אגב, עד הרגעים האחרונים טען שהוא היה בסך הכל בורג קטן במערכת, ולא התרגש מהצורך להתוודות על חטאיו).

ניר מתאר שכאשר הוא הגיע למטה אחרי המעשה, הוא נשאל מדוע הוא כל כך חיוור ולבן. הוא השיב: "אתם יודעים, כרגע הוצאנו אותו להורג". בתגובה נאמר לו בניסיון לנחם: "אבל הוא היה שטן!". אריה ניר, שזה עתה סיים את המשימה הקשה בחייו, ענה במשפט מצמרר: "גם את השטן קשה להוציא להורג".

נפשית, לקחת חיים של אדם – גם של פושע כזה – גובה מחיר.

מי היו "עוזריהם"? הדילמה של ניצולי השואה בישראל

החוק הזה, החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, הוא חוק סופר מעניין, במיוחד בגלל המילה השנייה בו: "עוזריהם".

הרי מי שהיה נאצי – היה נאצי. לא משנה באיזה דרג הוא היה, אם הוא היה ב-SS או ב-SA, נאצי זה נאצי. אז מי היו אותם "עוזריהם"?

החלק של "עוזריהם" בחוק חוקק למעשה עבור היהודים. עבור הקאפו.

הקאפו היו יהודים במחנות הריכוז וההשמדה, שהיו אחראים על ריכוז היהודים האחרים ושמירה על הסדר מטעם הנאצים. לעיתים, מתוך ניסיון לשרוד או מסיבות אחרות, הם היו אכזרים לא פחות מהנאצים עצמם.

דמיינו את הסיטואציה הבאה: שנת 1949. מדינת ישראל קיימת בקושי שנה. ניצול שואה שהצליח לעלות ארצה ולהתחיל את חייו מחדש, הולך למכולת השכונתית. פתאום, הוא רואה מולו במכולת את הקאפו שרק לפני כמה שנים הרג את אשתו במחנה.

מה הייתם עושים?

באותן שנים התחילו לצוף דיווחים על אנשים שתקפו אנשים אחרים ברחובות. ניצולים היו באים למשטרה ומגישים תלונה על כך שפגשו את הקאפו שלהם. אבל למשטרה לא היה מה לעשות. לא היה עדיין חוק במדינת ישראל שהתמודד עם הסיטואציה הזו, והקאפו לא עשה שום עבירה על אדמת מדינת ישראל.

אתם מבינים את הלקונה? את הפער המשפטי והמוסרי העצום שהיה כאן בשנים הראשונות, עד שחוקק החוק?

משפטי הקאפו: אכזריות, הישרדות ומה שביניהם

גם כשחוקק החוק, המצב לא היה פשוט כלל. העונש הקבוע בחוק היה עונש מוות, ולכן השופטים היו מאוד מהוססים. לא בקלות הם הכריעו לכאן או לכאן, במיוחד כשהנאשמים היו בעצמם קורבנות של המערכת הנאצית, ואף היו אחראים על הרג של ממש בקרב בני משפחתם שלהם.

בבתי המשפט, הטיעון המרכזי של רוב הקאפו היה שהם היו חייבים להיות קשוחים. למה? כי חיי יהודים רבים היו מוטלים על הכף. אם יהודי אחד לא התנהג כמו שצריך, הנאצים היו יכולים להעניש את כל הבלוק – 30, 40, 50 או 100 איש בבת אחת. לכן, לטענתם, הם נאלצו להפעיל יד קשה כדי להציל את הכלל.

אבל לצד הטיעונים הללו, עלו במשפטים סיפורים קשים מאוד על אנשים שהיו אכזרים הרבה מעבר לנדרש. היו עדויות קשות במיוחד על נשים ששימשו כקאפו, שהכריחו אסירות יהודיות לשבת על הברכיים בשלג הקפוא, כשהן מחזיקות לבנות אבן כבדות על הידיים. אם אחת מהן הייתה נופלת או שומטת את האבן, הקאפו הייתה מכה אותה, לעיתים עד מוות.

תארו לעצמכם את אותן יהודיות, ששרדו את התופת הזו, עולות לישראל, מקימות משפחה, ופתאום רואות את הקאפו הזו הולכת ברחוב באלנבי. זה פשוט מטורף.

אני רוצה להמליץ לכם בהקשר הזה על ספר מרתק שנקרא "קאפו באלנבי". הספר מתאר בדיוק את אותם משפטים בתחילת הדרך של המדינה, ממש כשהחוק הזה חוקק – חוק שהוא כאמור אחד הבודדים בספר החוקים שלנו שיש עונש מוות בצידו.

שורה תחתונה

ההיסטוריה המשפטית והמוסרית של מדינת ישראל שזורה בדילמות בלתי נתפסות. מהצורך להתמודד היום עם בגידה וריגול בזמן מלחמה, ועד להתמודדות של מדינה צעירה עם השדים של השואה שהתהלכו ברחובותיה. החוק היבש לעולם לא יוכל להכיל את מלוא המורכבות של הנפש האנושית, אבל הוא הכלי היחיד שיש לנו כדי לנסות ולעשות צדק.

אוהבים סרטונים כאלה? אתם אוהבים שאני מדבר על הנושאים האלה? רוצים שאני ארחיב יותר על הספר או על סוגיות נוספות מתקופת השואה? תכתבו לי בתגובות, ואני אשמח לעשות לכם עוד תכנים כאלה.