הסברה התקפית: כך גרמתי לאנטישמי למחוק את חשבונותיו ברשת
קיבלתי הודעות נאצה מאנטישמי מנורבגיה שאיחל לי תאי גזים. במקום להתעלם או להתגונן, עברתי להסברה התקפית. כך הפכתי את הקערה על פיה.
לא יוצא לי הרבה לשתף אתכם בשיחות פרטיות שיש לי עם אנטישמיים. האמת היא, שאני מקבל הודעות כאלו על בסיס קבוע. כמעט מדי שבוע אני מוצא בתיבת ההודעות שלי קללות, נאצות, ואיחולי מוות מכל הסוגים והמינים. רוב הזמן, אני פשוט ממשיך הלאה. אבל את השיחה הספציפית הזו שהייתה לי היום, אני מרגיש חובה לשתף איתכם.
למה? כי היא מדגימה בצורה המושלמת ביותר את המושג "הסברה התקפית". היא מראה איך אנחנו יכולים וצריכים לעבור ממגננה להתקפה. היא דוגמה כל כך יפה, שעד סוף השיחה שלנו, אותו גיבור מקלדת אנטישמי פשוט נכנס לפאניקה והחליט למחוק את כל החשבונות שלו ברשתות החברתיות.
בואו נצלול פנימה ונראה איך מיישמים הלכה למעשה את הפסוק: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם, וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם".
הטרול יוצא מהמערה
תכירו את תוביה סקלגרף (Tobias Skelgraf). ככה לפחות הוא קורא לעצמו. השיחה בינינו התחילה בצורה שגרתית למדי במונחים של שנאת רשת. כמו שכבר הבנתם, אני לא מתרגש מקללות ואנטישמיות שמופנות נגדי. זה חלק מהעבודה. אבל מה שכן מסקרן אותי, ומה שגורם לי לפעמים "להסתכן" ולהיכנס לשיחה, זה כשאני מזהה שלא מדובר בבוט.
הרשת מלאה בחשבונות מזויפים, פרופילים ללא תמונה ושמות בדויים. אבל כשאני רואה פרצוף אמיתי ושם שנראה אותנטי, זה מדליק אצלי נורה. הרבה פעמים, במקום לחסום אותם מיד, אני מנסה למשוך אותם בלשון. אני מנסה לגרום להם להתבלבל, להוציא מהם עוד יותר את האנטישמיות הטהורה שלהם, כדי לחשוף את פרצופם האמיתי.
תוביה התחיל חזק. הוא חזר ואמר לי שהוא מקווה שכל היהודים ימותו בתי הגזים. רטוריקה נאצית קלאסית, שום דבר שלא שמענו בעבר. אבל אז, השיחה קיבלה תפנית מעניינת.
פליטת הפה שחשפה הכל
בשלב מסוים, תוביה כותב לי כך: "שתדע לך שגרמניה הולכת להיות המדינה הגדולה באירופה, ואני מקווה שהפעם הם יסיימו את העבודה ויהרגו את כולכם, ולעולם לא תחזרו".
קראתי את ההודעה, ומשהו שם קפץ לי לעין. עניתי לו: "אמרת גרמניה? יש לכם בעיה של מוסלמים כמו בשאר אירופה".
אבל אז, נפל לי האסימון. כשהוא כתב את ההודעה, הוא השתמש במילה "הם" (They) בהתייחס לגרמנים. עד לאותו רגע, בגלל ההתלהבות שלו מגרמניה, הייתי בטוח שהוא גרמני בעצמו. אבל אם הוא גרמני, הוא היה צריך לכתוב "אנחנו נסיים את העבודה". ברגע שהוא כתב "הם", הבנתי שיש פה משהו אחר.
חשבתי לעצמי: רגע, אולי הוא בכלל לא מגרמניה?
זה היה הרגע שבו עברתי למצב של מודיעין גלוי (OSINT). לקחתי את השם שלו, תוביה סקלגרף, והתחלתי להריץ חיפושים ברשת. לא לקח לי הרבה זמן למצוא פרופיל פייסבוק ישן שלו, כזה שנראה שהוא לא מתפעל כבר מאז שנת 2022. אבל הפרופיל הזה היה מכרה זהב של מידע. גיליתי שהוא בכלל מנורבגיה, ראיתי בדיוק איפה הוא גר, איפה הוא למד, ומה הוא עושה בחיים.
לשחק במוח של האנטישמי
חזרתי לשיחה שלנו, חמוש במידע החדש. תוביה, שהרגיש מאוד בטוח בעצמו מאחורי המסך, המשיך בשלו וכתב לי: "אתם היהודים כל הזמן משחקים עם קלף הקורבן (The Victim Card)".
החלטתי שזה הזמן לזרוק את החכה. עניתי לו: "אתה בכלל יודע מה זה קלף הקורבן? חשבתי שאנשים מנורבגיה צריכים להיות חכמים".
זרקתי את נורבגיה באלגנטיות אל תוך השיחה. הוא קרא את זה, וכנראה ניסה לשחק אותה קול, למרות שבטח הלב שלו התחיל לדפוק. הוא ענה לי בזלזול: "חחח, אני בכלל עובד על ספינות".
עניתי לו בשתי מילים פשוטות באנגלית: "I know" (אני יודע).
המכה הניצחת: אפקט המוסד
כאן, ההגנות שלו קרסו לחלוטין. הגיבור הגדול שאיחל לי תאי גזים פתאום איבד את הביטחון. הוא כתב לי בלחץ: "How can you know that?" (איך אתה יכול לדעת את זה?).
זה היה הרגע שבו החלטתי לשחק לו במוח עד הסוף. התחלתי לזרוק לו לתוך הצ'אט כל מיני רמזים מתוך הפרופיל שלו שמצאתי. ציינתי איפה הוא למד, באיזה אזור הוא גר. הבן אדם נכנס לטירוף מוחלט.
"מה, אתה עוקב אחריי?" הוא שאל בפאניקה.
שמרתי על קור רוח, והנחתתי את המכה הסופית. עניתי לו: "לך תחפש בגוגל את המילה 'מוסד' ותבין לבד".
האפקט היה מיידי ועוצמתי. תוך כמה דקות בודדות, תוביה מחק את כל ההתכתבויות שלנו. אבל הוא לא עצר שם – הוא מחק את כל החשבונות שלו ברשתות החברתיות. הוא פשוט נעלם מהרשת. הפחד שיתק אותו.
לעבור מהגנה להתקפה
הסיפור הזה הוא לא רק אנקדוטה משעשעת על טרול שקיבל את המגיע לו. הוא שיעור חשוב על איך אנחנו צריכים להתנהל במרחב הווירטואלי (ולא רק בו).
האנטישמים ברשת שואבים את הכוח שלהם מהאנונימיות, מהמרחק, ומהתחושה שאין להם השלכות. כשהם כותבים לנו דברים איומים, האינסטינקט הראשוני שלנו הוא להתגונן, להסביר למה הם טועים, או פשוט להיפגע ולהתעלם. אבל הסברה התקפית אומרת דבר אחר: אל תהיו הקורבן שהם מצפים שתהיו.
ברגע שאתם מראים להם שאתם לא מפחדים, ויתרה מכך – שאתם מסוגלים להגיע אליהם, לחשוף אותם, ולהוציא אותם מאזור הנוחות שלהם – כל הבלון שלהם מתפוצץ. האנטישמיות שלהם מבוססת על פחדנות. ברגע שהפנס מופנה אליהם, הם בורחים כמו ג'וקים.
עכשיו, אני נמצא בדילמה. יש לי את כל ההתכתבות הזו מצולמת ומתועדת. אני יודע מי הוא, אני יודע איפה הוא חי, ואני יודע במה הוא עובד. אני עדיין יכול לרדוף אותו ולהביא לפיטוריו מהעבודה שלו על הספינות בנורבגיה. להראות למעסיקים שלו בדיוק איזה אדם הם מעסיקים.
מה אתם אומרים? האם כדאי לי ללכת עם זה עד הסוף ולפנות למעסיקים שלו, או שהפחד והמחיקה של החשבונות הם עונש מספיק?
השורה התחתונה
במקום לספוג בשקט את השנאה ברשת, אנחנו צריכים ללמוד להפוך את הקערה על פיה. קצת תושייה, קצת חשיבה ביקורתית, והרבה ביטחון בצדקת הדרך – זה כל מה שצריך כדי לגרום לאנטישמי הגדול ביותר לאבד את העשתונות ולברוח. אנחנו כבר לא היהודים הגלותיים שמרכינים ראש מול פריצים; יש לנו את הכלים, את השכל ואת הכוח להשיב מלחמה שערה.
שאלות ותשובות
שאלה: למה בכלל להתייחס לטרולים אנטישמיים ברשת?
בדרך כלל באמת עדיף להתעלם, אבל כאשר מדובר באדם אמיתי שפועל בגלוי, יש לנו הזדמנות ליישם 'הסברה התקפית'. המטרה היא להעביר מסר שאי אפשר להפיץ שנאה כלפי יהודים וישראלים מבלי לשאת בהשלכות, ולגרום להם להבין שהם לא חסינים.
שאלה: איך ידעת שהאנטישמי אינו מגרמניה למרות שדיבר עליה?
הסוד טמון בהקשבה וקריאה ביקורתית. כאשר הוא כתב שהוא מקווה שגרמניה 'יסיימו את העבודה', הוא השתמש במילה 'הם' (They) ולא 'אנחנו' (We). הפליטת פה הזו גרמה לי לחקור את השם שלו, וכך מצאתי את הפרופיל האמיתי שלו מנורבגיה.
שאלה: האם זה חוקי לחפש מידע על אנשים שכותבים לנו ברשת?
בהחלט. כל המידע שנעשה בו שימוש היה מידע גלוי ופומבי (OSINT) שהאדם עצמו בחר לשתף ברשתות החברתיות, כמו פרופיל פייסבוק ישן. אין כאן פריצה או עבירה, אלא רק חיבור של נקודות מידע פומביות.
עוד בנושא
לצחוק לאמריקאים בפרצוף: האבסורד של זוהרן ממדאני ואירועי ה-11 בספטמבר
אריאל אורבוך חושף סרטון בלתי ייאמן מניו יורק: כיצד זוהרן ממדאני, שחתם על הכרה ב-11 בספטמבר כיום זיכרון, מעביר את העט דווקא לעורך הדין שייצג את מחבל אל-קאעידה.
למה קוראים להר הבית Temple Mount? הסוד שמסתתר בשפה
איך מילה אחת באנגלית שומטת את הקרקע תחת הטיעונים של שונאי ישראל? אריאל אורבוך חושף את העוצמה של הסברה דרך השפה ומציע פינה חדשה.
מנסור עבאס והמדינה היהודית: האם באמת אפשר לסמוך עליו?
הרשתות החברתיות סוערות בעקבות חשיפתו של מנסור עבאס כי "נאלץ לקבל" את ישראל כמדינה יהודית רק כדי לרוץ לכנסת. אריאל אורבוך, שהתריע על כך מזמן, מנתח את המשמעויות ושואל - האם מקומם בממשלה?