הטעות הגדולה שלנו בהגדרת האויב: למה אי אפשר להפריד בין חמאס לעזה?

ישנם רגעים נדירים שבהם אנחנו נתקלים באמירה שמגיעה מהצד השני של המתרס הפוליטי והאידיאולוגי, ובכל זאת, אנחנו נאלצים להנהן בהסכמה. כששמעתי את דבריה של חנין זועבי לאחרונה, מצאתי את עצמי מסכים איתה על דבר אחד מרכזי וקריטי. היא אמרה, בצורה המפורשת ביותר, שאי אפשר להפריד בין חמאס לבין העם הפלסטיני. לדבריה, אותם המונים שהצטרפו למתקפה הרצחנית ב-7 באוקטובר לא הצטרפו למחבלים זרים או לכוח חיצוני – הם הצטרפו לחברים שלהם, לחברה שלהם. הם הלכו למהלך שמשקף את החברה שממנה הם באו.

ובואו נגיד את האמת כפי שהיא: יש כאן משהו אחד שהוא נכון לחלוטין, ואני רוצה שאנחנו נדגיש אותו בכל מקום ובכל ערוץ הסברה. העובדה הפשוטה היא שאין באמת הבדל בין חמאס לבין מה שמכנים 'הפלסטינים' או הערבים של עזה. אין ביניהם הבדל, משום שחמאס איננו איזו ישות חיצונית, זרה ומוזרה, שהצניחו לתוך רצועת עזה בחסות החשיכה. חמאס הוא בשר מבשרה של החברה העזתית. המחבלים האלה גדלו מתוך האנשים שיש שם. אלו אנשים שמתנדבים, שמתגייסים מרצונם החופשי, שעוברים תהליך של רדיקליזציה והופכים להיות חמאסניקים גאים.

האמת המרה על האידיאולוגיה בעזה

זה לא מסתכם רק בשיוך ארגוני, אלא ברמה אידיאולוגית עמוקה הרבה יותר. מה לעשות, המציאות היא שאם תשאלו את רוב העזתים, התשובה שתקבלו תהיה מצמררת באחידותה. הרוב המוחלט שם ירצה למחוק את מדינת ישראל מעל פני המפה ולהקים במקומה את פלסטין. זו לא תאוריה, זו המציאות שאיתה אנחנו מתמודדים יום-יום. ההפרדה המלאכותית שאנחנו מנסים לעשות בין 'מחבלים רעים' לבין 'אזרחים תמימים' קורסת אל מול המציאות בשטח, אל מול ההמונים שחגגו ברחובות, ואל מול האזרחים שבזזו ורצחו ב-7 באוקטובר שכם אל שכם עם מחבלי הנוח'בה.

וזה בדיוק מה שמביא אותי לנושא גדול, רחב וקריטי הרבה יותר: מי הוא בעצם האויב שלנו?

ה-א' ב' של ניצחון: הגדרה מדויקת של האויב

תשימו לב איך אנחנו, כמדינה וכחברה, שוגים פעם אחר פעם בהגדרת האויב שלנו. וכאשר שוגים בהגדרת האויב, נכנסים לבעיה אסטרטגית קשה מאוד – איך בכלל מנצחים אותו?

תחשבו על זה: גם אם נצא מנקודת הנחה שהצלחנו במשימה, שאנחנו אומרים שחמאס מתפרק מנשקו לחלוטין, או שאפילו הרגנו את כל מחבלי החמאס עד האחרון שבהם. מה יקרה ביום שאחרי? הרי אם לא טיפלנו בשורש הבעיה, שוב יתגייסו אזרחים נוספים של עזה, ירימו את הנשק, ויהפכו להיות חמאסניקים מחדש, אולי תחת שם אחר, אבל עם אותה מטרה בדיוק.

ההגדרה המדויקת של האויב היא ה-א' ב' בניצחון של כל מלחמה. אי אפשר לנצח במערכה כשאתה לא יודע מול מי אתה נלחם, או גרוע מכך – כשאתה משקר לעצמך לגבי זהות האויב. כשאתה מגדיר את האויב בצורה מצומצמת מדי, אתה משאיר את התשתית האידיאולוגית והאנושית שלו שלמה ומוכנה לסבב הבא.

פרדוקס איראן: איפה שאנחנו מכלילים בטעות

כדי להבין עד כמה אנחנו מבולבלים בהגדרות שלנו, בואו נסתכל על הדוגמה ההפוכה – המלחמה שלנו כנגד איראן. אנחנו נוטים להגיד 'איראן היא הבעיה', 'איראן היא האויב'. אבל האמת היא שזה לא נכון. איראן כמדינה, או יותר נכון העם האיראני, הם לא הבעיה האמיתית.

ישנם הרי עשרות מיליוני אזרחים באיראן שהם בפועל תומכי ישראל ומתנגדים חריפים של המשטר האיראני. אלו אנשים שסובלים יום-יום מדיכוי אכזרי, והם רק רוצים ומתפללים שמישהו ישחרר אותם מעול המשטר השיעי הקשוח, הפנאטי והרצחני הזה. האזרחים האלה הם לא האויב שלנו, להפך – הם בעלי ברית פוטנציאליים.

וכשאנחנו אומרים 'אנחנו נלחמים נגד איראן', אנחנו בעצם כוללים באמירה הזו את כולם שם. אנחנו דוחפים את האזרחים שוחרי החופש לאותה משבצת יחד עם משמרות המהפכה.

השורה התחתונה: לצאת מהשטח האפור

האבסורד זועק לשמיים: איפה שצריך לכלול את האוכלוסייה, כמו בעזה – שם הרוב המוחלט שותף לאידיאולוגיה הרצחנית – אנחנו לא כוללים ומנסים לייצר הפרדות מלאכותיות. לעומת זאת, איפה שלא צריך לכלול, כמו באיראן – שם מיליונים מתנגדים למשטר – אנחנו כן כוללים וצובעים את כולם בצבע אחד.

כל הדברים האלה, כל הטעויות האסטרטגיות האלו, גורמים בסופו של דבר לכך שיש לנו הרבה מאוד שטח אפור. במקום שיהיה לנו שחור או לבן, במקום שהמצב יהיה ברור, חד ומוגדר, אנחנו כל הזמן נופלים בכל מיני הגדרות עמומות, מתפתלות וכאלה שמנסות לרצות את הקהילה הבינלאומית במקום לנצח את המלחמה.

כדי לנצח, אנחנו חייבים להפסיק לפחד מהאמת. אנחנו חייבים להסתכל למציאות בעיניים ולהגדיר בדיוק מי עומד מולנו. רק ככה נוכל להכות באויב בצורה נחרצת ולהבטיח את עתידנו כאן.

אני אשמח מאוד לשמוע מה אתם חושבים על הנושא הזה. האם אתם מסכימים שההפרדה בין חמאס לעזה היא אשליה? וכמובן, מה דעתכם על דבריה של חנין זועבי בהקשר הזה? כתבו לי בתגובות.