פרשת דיר יאסין: הקרב שהפך למיתוס הטבח שמשרת את שונאינו
מה באמת קרה בדיר יאסין ב-1948? האם היה שם טבח או קרב קשה? ניתוח היסטורי מרתק על ארבעת בעלי האינטרסים שיצרו את המיתוס, ואיך זה קשור לבעיית הפליטים.
טוב חברים, בהמשך לבקשה שלכם לסרטונים עם קצת יותר עומק, הסברה, וסיפורים על מורשת, ציונות ויהדות – הפעם אני רוצה לדבר איתכם על אחד הקרבות החשובים ביותר. אולי אפילו אעז ואומר: החשוב ביותר בכל תולדות מלחמות ישראל.
אם אפשר היה לבחור קרב אחד שבעקבותיו הצלחנו להקים את מדינת ישראל, ושבעקבותיו נוצר מיתוס שמלווה אותנו עד היום – זה כנראה הקרב הזה. משום מה, הרבה ישראלים לא מכירים אותו, ואם הם כן – ברוב המוחלט של המקרים הם מכירים את המיתוס שלו, ולא את הסיפור האמיתי. אני כמובן מדבר על פרשת דיר יאסין.
כל מי שאי פעם ניהל ויכוח עם פעיל פרו-פלסטיני בארץ או בעולם, יודע שאם אותו אדם משכיל קצת מעבר לסיסמת "מהנהר ועד הים", באיזשהו שלב הוא ישלוף את קלף "טבח דיר יאסין". אבל תופתעו לשמוע: הנרטיב לפיו התרחש שם טבח הוא לא רק של הצד השני. הוא היה, ועדיין אפשר לומר, גם הנרטיב של ישראל. אז מה בעצם קורה פה?
הקרב על דיר יאסין: מה באמת קרה?
פרשת דיר יאסין התרחשה ב-9 באפריל 1948, קצת יותר מחודש לפני הקמת מדינת ישראל. כוחות של האצ״ל ושל הלח״י פרצו כדי לכבוש את הכפר הערבי דיר יאסין, שנמצא במערב ירושלים, סמוך לגבעת שאול.
בקרב הזה אכן נהרגו מעל 100 אנשים. אבל הם לא נטבחו. חשוב להסביר מה ההבדל בין הרוגים במהלך קרב לבין טבח של ממש. ההנהגה הערבית תיארה, ממש יום לאחר הקרב, תיאורי זוועה: אונס, רציחת תינוקות, שחיטת גופות וביטור תינוקות לחתיכות. כל הדברים המזוויעים האלה תוארו בצורה נוראה.
כדי להבין איך התפתח המיתוס הזה, שלא קשור למה שקרה במציאות, אנחנו צריכים להבין שיש ארבעה בעלי אינטרסים בסיפור של דיר יאסין.
1. ההנהגה הערבית
בראש ההנהגה הערבית בירושלים עמד אז חוסיין אל-ח'אלידי. הוא ידע שלא היה טבח. הניצולים מהכפר באו אליו ואמרו לו במפורש: "לא היה טבח, היה קרב. אמנם נהרגו גם נשים וילדים, אבל לא היה טבח". אבל אל-ח'אלידי אמר להם שהוא חייב להעיר את מדינות ערב ולעורר זעם. היה לו אינטרס לנפח את המספרים (הם דיווחו על מעל 250 הרוגים, כשבפועל היו קצת יותר מ-100) ולהמציא זוועות כדי לגרום לערבים ברחבי הארץ להתקומם ולהתנגד ליהודים.
2. ההנהגה היהודית
הדבר המדהים הוא שגם ההנהגה היהודית הסכימה שהיה טבח. ב-11 באפריל, דוד בן גוריון הוציא מכתב למלך ירדן שבו הוא מתנצל על ה"טבח" שהיה בדיר יאסין. למה שבן גוריון יתנצל על טבח שלא היה? צריך לזכור שלפני שהוקמה המדינה ולפני שהוקם צה״ל, היישוב היה קרוע בין כוחות הפלמ״ח וההגנה לבין האצ״ל והלח״י. מי שהוביל את המתקפה הזו היו האצ״ל והלח״י (למרות שבמשך השנים הסתבר שגם הפלמ״ח וההגנה לקחו בה חלק). מבחינת בן גוריון, מי שהוביל את האצ״ל באותה תקופה היה יריבו הפוליטי, מנחם בגין. זו הייתה הזדמנות פוליטית.
3 ו-4. הלוחמים ותושבי הכפר (הניצולים)
מול שתי ההנהגות (הערבית והיהודית) שטוענות שהיה טבח, עומדים הלוחמים שהיו בשטח ותושבי הכפר שניצלו. שניהם מתעקשים שלא היה טבח. לדוגמה, אחד הסיפורים המוכרים הוא על אחד מזקני הכפר, ממשפחת רדואן. אותו אדם מבוגר ירה על כוחות אצ״ל מתוך בית. בתגובה, הלוחמים זרקו רימון לתוך החדר שבו הוא נמצא. הרימון התפוצץ, ולאחר מכן התגלה שבאותו חדר הייתה גם נכדתו התינוקת. האם אותה תינוקת נטבחה באכזריות, או שהיא נהרגה כנזק אגבי טרגי במהלך חילופי אש בקרב?
קולם של הלוחמים והניצולים מן הסתם לא נשמע, כי הם לא היו בהנהגה. ברור שהכוח התקשורתי של ההנהגות היה משמעותי הרבה יותר.
האפקט ההפוך: לידתה של בעיית הפליטים
מה שקרה בפועל בעקבות הפצת המיתוס על ידי ההנהגה הערבית היה בדיוק הפוך ממה שהם ציפו. הערבים בארץ ישראל נבהלו כל כך מהשמועות, שחלקים עצומים מהכפרים הערביים פשוט קמו וננטשו. הערבים ברחו. יש עדות של אישה ערבייה מנצרת, שהייתה בהיריון, שאמרה לבעלה: "מה, אתה רוצה שיחתכו לי את הבטן?" והם פשוט עזבו לכיוון לבנון. האפקט הפסיכולוגי הזה החליש משמעותית את הערבים באותה תקופה, תרם באופן חד משמעי לניצחון היהודים במלחמת העצמאות, ולמעשה יצר את בעיית הפליטים הפלסטינים שאנחנו מתמודדים איתה עד עצם היום הזה.
סוף המיתוס: ההוכחות ההיסטוריות
אנחנו נמצאים היום כמעט 80 שנה אחרי, ואני רוצה להמליץ לכם על חומרי קריאה כדי להעמיק בנושא:
- "עלילת דם בדיר יאסין - הספר השחור" מאת ד"ר אורי מילשטיין. ספר מרתק עם המון אסמכתאות, שמראה שלב אחר שלב מה באמת קרה שם ברמה העובדתית, בלי לנקוט עמדה. קשה מאוד לסתור את הדברים שהוא מציג.
- "דיר יאסין - סוף המיתוס" מאת פרופ' אליעזר טאובר. טאובר עשה מעשה הגיוני אבל קשה מאוד: הוא מיפה אחד אחרי השני את כל השמות של ההרוגים בכפר. מתוך כ-110 הרוגים, הוא הצליח לאתר את נסיבות המוות המדויקות של כולם (למעט 17 שלא הצליח לאמת). הוא הצליב עדויות, מסמכי מקור, מידע מארכיונים בירדן (הוא דובר ערבית ברמה גבוהה), והוכיח חד משמעית שטבח לא היה שם.
למי שרוצה להעמיק גם בנרטיב הנגדי (כי זה קריטי לקבל מידע מכל הצדדים ולא להיות מוטים), אני ממליץ לקרוא את החומרים של עמותת "זוכרות" בנושא, ואת ספרו של בני מוריס, "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים".
השורה התחתונה
זה הסיפור האמיתי מאחורי פרשת דיר יאסין. חשוב שנכיר את העובדות, במיוחד כשאתם מתמודדים בזירת ההסברה ופתאום שולפים לכם את הקלף הזה ואומרים: "תראו איזה אכזרים הייתם בטבח דיר יאסין". עכשיו אתם יודעים – לא דובים ולא יער, לא היה ולא נברא.
שאלות ותשובות
שאלה: האם באמת התרחש טבח בדיר יאסין?
לפי מחקרים היסטוריים מעמיקים של פרופ' אליעזר טאובר וד"ר אורי מילשטיין, לא התרחש טבח. מדובר היה בקרב קשה שבו נהרגו כמאה ועשרה אנשים, אך לא בוצעו מעשי רצח מכוונים של אזרחים חסרי ישע לאחר הקרב כפי שנטען.
שאלה: למה דוד בן גוריון התנצל על 'טבח' שלא קרה?
באותה תקופה, טרם הקמת צה"ל, הייתה יריבות פוליטית עזה בין ההגנה והפלמ"ח לבין האצ"ל והלח"י. בן גוריון השתמש בנרטיב הטבח כדי להכפיש את יריבו הפוליטי, מנחם בגין, שעמד בראש האצ"ל שהוביל את המתקפה.
שאלה: איך השפיע מיתוס דיר יאסין על מלחמת העצמאות?
ההנהגה הערבית הפיצה שמועות על זוועות כדי לעורר זעם במדינות ערב, אך בפועל הדבר גרם לפאניקה אדירה בקרב ערביי ארץ ישראל. רבים מהם קמו וברחו מבתיהם, מה שהחליש אותם משמעותית והאיץ את היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים.
עוד בנושא
הסודות של מנהלת העם: למה למדינת ישראל לא קוראים יהודה או פלסטין?
מה עמד מאחורי ההחלטה הדרמטית על שמה של המדינה הצעירה ב-1948? הצטרפו אליי למסע היסטורי ממרתפי מנהלת העם, דרך נבואות ירמיהו ועד לספר 'המרד' של מנחם בגין.
"הכנסתם נחש צפע לתוך הבית": כשהישראלי הראשון שראיין את ערפאת הבין את הטעות
ישבתי לשיחה עם המזרחן יוני בן מנחם, העיתונאי הישראלי הראשון שראיין את יאסר ערפאת בתוניסיה. הוא סיפר לי על האשליה של הסכמי אוסלו, האזהרות המצמררות שקיבל מחבריו הערבים, ואיך הרשות הפלסטינית ייבאה את השחיתות לישראל.
מבר תל אביבי למחתרת סודית: הסיפור המרתק מאחורי השם "בר גיורא"
איך בר ברחוב אבן גבירול מתקשר למחתרת חשאית מ-1907, למלחמת אחים בירושלים של ימי בית שני, ולמטבעות שאנחנו מחזיקים בארנק? אריאל אורבוך יוצא למסע היסטורי מרתק.