הקשר המפתיע בין דיר יאסין, מחדל 7.10 ורחל המשוררת

טוב, אני רוצה לספר לכם משהו שאולי יפתיע אתכם. דווקא בין כל הוויכוחים הבלתי פוסקים שיש לי עם פעילים פרו-חמאס מכל רחבי העולם, הוויכוחים הכי מעניינים והכי מאתגרים שיש לי הם דווקא עם ישראלים.

לא מזמן, ניהלתי ויכוח עם ישראלית שירדה מהארץ. במהלך השיחה שלנו, היא סיפרה לי שלתפיסתה, התפקיד שלנו כישראלים הוא פשוט לקבל החלטה שאנחנו מתנצלים בפני הפלסטינים על כל העוול שגרמנו להם לאורך השנים. לטענתה, רק מתוך ההתנצלות הזו יוכל להתחיל תהליך פיוס כלשהו.

בואו לא ניכנס כרגע לסוגיה הפוליטית הרחבה הזאת, אבל ספציפית שאלתי אותה: "על מה בדיוק את חושבת שאנחנו צריכים להתנצל?". התשובה שלה הייתה מיידית. היא נתנה לי לדוגמה את פרשת דיר יאסין.

דיר יאסין: טבח או עלילת דם?

למי שלא מכיר, פרשת דיר יאסין היא אחד מהסיפורים המרכזיים שהצד השני משתמש בהם כדי להראות, כביכול, כמה אכזריות הייתה טבועה בהקמת המדינה. הם קוראים לזה "הטבח בדיר יאסין". אנחנו, לעומת זאת, קוראים לזה "עלילת הדם בדיר יאסין".

מי שהולך וחופר לעומק בפרשה הזו, מגלה שישנם כמה היסטוריונים שהקדישו את חייהם לחקר האמת סביב האירועים הללו. החיפוש הזה אחר האמת ההיסטורית מוביל אותנו ישירות לימינו אנו, ולתקופה שבה אנחנו מחכים לקיים איזושהי ועדת חקירה – בין אם היא תהיה ממלכתית, פריטטית או אחרת – ועדת חקירה שתחקור את מחדלי השבעה באוקטובר.

עיקרון השרידות של ד"ר אורי מילשטיין

אחד מאותם היסטוריונים שחפרו לעומק הוא דוקטור אורי מילשטיין. מילשטיין הוציא ספר מרתק שנקרא "עיקרון השרידות". בספר הזה הוא ממש מראה כיצד במנגנונים היררכיים, ובמיוחד בצבא, כמעט ואין סיכוי להגיע לחקר האמת.

למה? מכיוון שמי שמגיע לחקר האמת ומתעקש לחשוף אותה, בדרך כלל משלם על כך בתפקידו. מישהו תמיד צריך לשלם מחיר, ואף אחד במערכת לא רוצה להיות זה שמשלם אותו. שוב, לא ניכנס לעובי הקורה כאן, אבל אני כן רוצה לספר שבסופו של דבר, המסקנה של ד"ר אורי מילשטיין היא שהצבא שלנו הוא צבא שאינו מקצועי מספיק בהיבט של תחקור והפקת לקחים אמיתית.

אני מציע לכם בחום לקרוא את הספר הזה, וגם לחפש קצת על אורי מילשטיין ביוטיוב. אתם תראו שיש לו ים של חומר מרתק. הייתי אצלו בבית לא מזמן, ובאמת מדובר באיש מרשים ומדהים. הוא בן 85, ועדיין דמות מיוחדת במינה שחותרת לאמת ללא פשרות.

מבנימין נתניהו ועד רחל אמנו

ומי בעצם הבן אדם שעומד בראש המערכת הזו כיום? בנימין נתניהו.

בואו נתעכב רגע על השם בנימין. מקור השם בנימין במקרא אצלנו הוא בנה של רחל אמנו. רחל אמנו, כידוע, הייתה עקרה שנים רבות. ישנם סיפורים קורעי לב על איך היא ראתה את לאה, אחותה הגדולה (שיעקב נשא אותה ראשונה), יולדת לו ילדים, ואפילו בני השפחות נולדו, בעוד היא, רחל האהובה, נשארה עקרה וכאובה.

הכאב הזה של העקרות והכמיהה לילד לוקח אותנו לדמות היסטורית נוספת, שקשורה קשר הדוק לשם רחל – רחל המשוררת.

"אורי אקרא לו, אורי שלי"

אני רוצה להזכיר לכם שיר של רחל המשוררת שאני משוכנע שאתם מכירים. השיר מופיע בספר היפהפה "שירי רחל", והוא נקרא "עקרה".

כך כותבת רחל:

"בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן, שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן. ... אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!"

הכמיהה הזו לבן מזכירה לנו מיד דמות תנ"כית נוספת – חנה. חנה התפללה במקדש בשילה, כשהיא עם עיניים עצומות, ממלמלת את התפילה ומתחננת מאלוהים שייתן לה בן. היא הייתה כל כך שקועה בתפילתה, עד שהכהן במקדש, עלי, חשב שהיא שיכורה.

חנה הבטיחה שאם אלוהים ייתן לה ילד, היא תקדיש אותו לעבודת השם. וזה אכן האזכור הראשון שיש לנו בכלל למושג של תפילה אישית וחרישית. אותו עלי הכהן שחשב שהיא שיכורה, הוא זה שאחר כך גידל את בנה – הלא הוא שמואל הנביא, שמאוחר יותר המליך את שאול המלך.

סגירת המעגל המפתיעה

כל הסיפור ההיסטורי והתנ"כי הזה מתקשר בצורה מאוד יפה ומרגשת לשיר הספציפי של רחל המשוררת, "עקרה".

לרחל המשוררת, למרבה הצער, מעולם לא היו ילדים. אבל... הייתה לה אחיינית. ולאותה אחיינית נולד בן. האמא, האחיינית של רחל, החליטה לקרוא לבן שלה בשם מיוחד, בהשראת השיר המפורסם של דודתה: היא קראה לו אורי.

ואותו ילד, אורי, שנקרא על שם השיר של רחל המשוררת? זהו בדיוק אותו ד"ר אורי מילשטיין, ההיסטוריון שחוקר את פרשת דיר יאסין ואת מחדלי המערכת, שאיתו התחלנו את הסיפור.

שורה תחתונה: ההיסטוריה שלנו – מהתנ"ך, דרך מלחמת העצמאות ועד ימינו אנו – שזורה בחוטים נסתרים של שמות, כמיהות וחיפוש בלתי מתפשר אחר האמת. לפעמים, כדי להבין ויכוח פוליטי של היום, צריך לחזור אחורה עד לרחל אמנו, ולגלות איך הכל מתחבר.

ספרו לי בתגובות מה חשבתם על החיבור הזה, ואם מעניין אתכם שנעשה עוד סרטונים ומאמרים בסגנון הזה!