האם הפלסטינים באמת רוצים מדינה? האמת מאחורי השאיפה

שלום חברים, כאן אריאל.

יש לי שאלה אליכם, שאלת טעם שאני רוצה לפתוח איתה. תחשבו על זה רגע: אתם זוכרים את התמונות שהגיעו מיהודה ושומרון, מהגדה המערבית, מיד אחרי אירועי השבעה באוקטובר? אתם זוכרים את התמונות אחרי אירועי ה-11 בספטמבר 2001, אחרי הפלת מגדלי התאומים? אתם בוודאי זוכרים את החגיגות. אתם זוכרים את חלוקת הבקלאוות ברחובות, את השמחה הספונטנית המתפרצת.

עכשיו, יש לי שאלה אליכם שנוגעת לצד השני של המטבע. אתם זוכרים את החגיגות שהיו בארץ ישראל אחרי הכרזת הקמת המדינה ב-1948? כל הישראלים החדשים שיצאו החוצה לרחובות, רקדו, חגגו ושמחו.

ולמה אני מזכיר את זה? כי לאחרונה הכריזו על הכרה במדינת פלסטין שורה של מדינות חשובות בעולם – אנגליה, צרפת, קנדה ועוד. ולמרות זאת, למה אנחנו לא רואים אפילו קצת גילויי שמחה מהפלסטינים? למה אין ריקודים ברחובות? למה אין חלוקת ממתקים?

אני שואל את זה במיוחד בגלל משהו שתפס את עיניי לאחרונה, וזה מוביל אותנו לנקודה המרכזית של המאמר הזה.

הנחת היסוד השגויה של העולם המערבי

אני רוצה להפנות את תשומת לבכם למסמך מרתק – 21 הנקודות של הסכם טראמפ (או תוכנית השלום של טראמפ). אם תסתכלו באחת הנקודות, תראו שרשום שם משפט בסגנון הזה: "עם התקדמות פיתוח עזה ועם יישום רפורמת הרשות הפלסטינית... ניצור נתיב אמין להגדרה עצמית פלסטינית ולמדינה, שזו השאיפה של העם הפלסטיני".

"השאיפה של העם הפלסטיני"? המשפט הזה גרם לי לעצור ולחשוב. יש כאן איזושהי הנחת יסוד עמוקה של העולם המערבי, שאומרת שהפלסטינים פשוט רוצים מדינה.

אבל אם זו אכן השאיפה הגדולה שלהם, עולות שתי שאלות קריטיות: א. למה הם לא שמחו כשהכירו במדינה שלהם לאחרונה? ב. מהם בעצם הגבולות של המדינה הזו שהם שואפים אליה? מה השטח שלה?

מפת השאיפות האמיתית

אם תשימו לב לכל אחת מהתנועות שפועלות ברחבי העולם למען "פלסטין", אני רוצה שתסתכלו היטב על המפה שהם תופסים כפלסטין. יכול להיות שעבור חלקכם מה שאני אומר עכשיו הוא מובן מאליו, אבל האמת היא שאף אחד כמעט לא עוצר לחשוב על זה, ואף אחד גם לא אומר את זה בצורה מפורשת בשיח הציבורי העולמי.

אולי קצת דמויות כמו ד"ר עינת וילף מדברות על הדברים האלה בבהירות, אבל תשימו לב: גם אם הם לא תמיד אומרים את זה במפורש באנגלית מלוטשת מול המצלמות, כל הוויזואליזציה שלהם, כל הלוגואים, כל התמונות שמופיעות בהפגנות – הכול מראה את כל שטח מדינת ישראל. מהים ועד הנהר. לא מדובר רק על יהודה, שומרון ועזה.

תאוריית התרסיס להרחקת יונים

כדי להבין את המהות של העניין, אני רוצה לשאול אתכם שאלה: אתם מכירים את התרסיס הזה להרחקת יונים? יש תרסיס כזה שמטרתו היחידה היא פשוט להרחיק יונים מאדני חלונות וממרפסות.

מה המשמעות של התרסיס הזה כשאין יונים? אין לו שום משמעות. אין מה לעשות עם תרסיס כזה. זכות הקיום שלו תלויה אך ורק בעובדה שיש יונים שצריך להרחיק.

אותו הדבר קורה גם כאן. לאורך כל ההיסטוריה, מעולם לא היה רצון אמיתי להקים מדינת פלסטין עצמאית כערך בפני עצמו.

ההיסטוריה לא משקרת: מדרום סוריה ועד גבולות 67

בואו נסתכל רגע על העובדות ההיסטוריות. הערבים שחיו באזור הזה לפני הקמת המדינה לא רצו מדינה פלסטינית. אם תבדקו את הפרוטוקולים של הדיונים שהיו עם הבריטים בתקופת המנדט (ואולי באמת אעשה לכם סרטון ומאמר נפרד רק על הנושא הזה), תראו שהערבים באזור אמרו במפורש: אנחנו לא רוצים פלסטין, אנחנו לא צריכים פלסטין. מה שאנחנו רוצים זה שהאזור הזה ייקרא "דרום סוריה" ויהיה חלק מסוריה הגדולה.

ונתקדם הלאה בציר הזמן. כשמדינות ערב נלחמו כנגד מדינת ישראל והגענו למציאות של לפני מלחמת ששת הימים ב-1967 – מה היה הסטטוס של השטחים? יהודה ושומרון (הגדה המערבית) הייתה בכלל שטח בריבונות ושליטה של ירדן. רצועת עזה הייתה שייכת ונשלטת על ידי מצרים.

האם במהלך כל אותן שנים (מ-1948 ועד 1967) מישהו דרש להקים שם את פלסטין? אף אחת מהמדינות האלה, לא ירדן ולא מצרים, לא שאפה להפוך את השטחים האלה לפלסטין. אף אחת מהן לא התכוונה להעניק עצמאות לשטחים האלה.

השורה התחתונה

המסקנה שעולה מכל הנתונים האלה היא ברורה וכואבת: כל הזהות הפלסטינית הזאת, כפי שהיא מנוסחת ופועלת כיום, יש לה רק מטרה אחת ויחידה – מחיקה של הזהות הישראלית. ממש כמו התרסיס להרחקת יונים, הזהות הזו מוגדרת דרך השלילה של קיומנו כאן.

ולכן, כשאני רואה בהסכם מדיני או בתוכנית שלום מערבית משפט שאומר ש"השאיפה של העם הפלסטיני היא למדינה", זה בעצם תעתוע. זה תעתוע שהעולם המערבי הולך אחריו בעיוורון, ולצערי חלק גדול מהישראלים נופלים בפח הזה וחושבים שזה באמת מה שהפלסטינים רוצים.

אבל לא, חברים. זה לא מה שהם רוצים. ואתם לא חייבים להאמין לי – תראו בעצמכם.

אני ממליץ בחום לעקוב אחר הפעילות של גיל שוסטר (The Ask Project), שיוצא לשטח ומראיין ישראלים וערבים ביהודה ושומרון. באחד הראיונות שלו הוא שואל פלסטיני ברחוב לגבי הפתרון הרצוי. הפלסטיני עונה לו שהוא רוצה מדינה אחת. גיל שואל: "וזה יהיה שלב של יהודים ופלסטינים ביחד?" הפלסטיני משיב: "לא". גיל מקשה: "אז של מי? של פלסטינים רק?" הפלסטיני עונה: "כן". וכשגיל שואל מה יקרה עם היהודים, התשובה פשוטה ומצמררת: "הם צריכים להתקדם (לעזוב), זה חברנו".

המציאות מדברת בעד עצמה. אנחנו רק צריכים להיות מוכנים להקשיב לה.