האם לישראל יש זכות להתקיים? למה אסור לענות לשאלה הזו

שוב ושוב אני נתקל בשאלה אחת, שאלה שחוזרת על עצמה בדיבייטים, ברשתות החברתיות ובראיונות בתקשורת הזרה – והיא כנראה השאלה שהכי מרגיזה אותי מכולן: "האם לישראל יש זכות להתקיים?".

העובדה שהשאלה הזו בכלל נשאלת, שהיא זוכה לבמה, ושאנשים מרגישים בנוח להגות אותה בקול רם – היא לא פחות ממקוממת. אבל מה שעוד יותר מתסכל אותי, זו הדרך שבה אנחנו, כישראלים וכתומכי ישראל, בוחרים לפעמים לענות עליה.

המלכודת: כשאנחנו מתחילים להתגונן

לא מזמן צפיתי בדיבייט ברשת. המראיין הפנה לאחד המשתתפים את השאלה הזו בדיוק – האם לישראל יש זכות להתקיים? במקום לעצור את הדיון באותו הרגע ולהפוך את השולחן, המרואיין התחיל להתפתל. הוא נתן כל מיני הסברים ארוכים, הציג תנאים, פירט על פשרות, דיבר על חיילים ועל גבולות. הוא ניסה לתת תשובה רציונלית, מנומקת ומתנצלת לשאלה שאין בה שום דבר רציונלי.

כששמעתי את זה, חשבתי לעצמי: אתם יודעים מה החוצפה הגדולה באמת פה? החוצפה היא לא התשובה המגומגמת או החלשה. החוצפה היא עצם הצגת השאלה. הפשע האמיתי הוא הניסיון לקחת מדינה ריבונית, ולהעמיד את עצם הקיום שלה למבחן של דיבייט טלוויזיוני.

הסטנדרט הכפול: השאלה שלא נשאלת על אף מדינה אחרת

בואו נעצור רגע ונחשוב על זה בהיגיון. האם מישהו אי פעם שאל את השאלה הזו על מדינה אחרת בעולם? האם מישהו מעלה על דעתו לקיים פאנל מומחים שידון בשאלה "האם לצרפת יש זכות להתקיים?" האם מישהו דורש מבריטניה, מסוריה או מסין להצדיק את עצם קיומן על פני הגלובוס?

התשובה היא כמובן לא. אין אף מדינה בעולם שמעזים לשאול שאלה כה מקוממת לגביה. הסטנדרט הכפול הזה שמור אך ורק למדינת היהודים.

איך ייתכן שמדינה שנמצאת רגע לפני שנתה ה-77, מדינה ריבונית, חברה באו