משפט דרייפוס: האמת על הרצל וסגירת המעגל המטורפת בצה״ל

טוב חברים, אתם יודעים כמה אני אוהב לשזור לכם סיפורים שונים מההיסטוריה שלנו, אבל סיום כמו שהולך להיות לנו במאמר הזה – אני לא חושב שהיה לי אי פעם. ממש ככה. הולך לעוף לכם הפוני ממה שאני אספר לכם היום.

אני רוצה לדבר איתכם על אחת הפרשות המפורסמות והמטלטלות ביותר, אבל דווקא כזו שאנחנו לא מכירים מספיק את כל הפרטים הקטנים שלה: פרשת דרייפוס. כולנו יודעים שאלפרד דרייפוס היה קצין יהודי בצבא הצרפתי שהואשם על לא עוול בכפו. אבל מה באמת קרה שם בדיוק? ויותר מזה – איך, אם בכלל, זה השפיע על בנימין זאב הרצל להקים את מדינת היהודים, או לפחות לשאוף לדבר הזה?

מרגלים, פחים וראיות מזויפות: כך נתפר התיק

אז שתי מילים על הרקע, בלי להפוך את זה לשיעור היסטוריה כבד מדי. לקראת סוף שנת 1894, נתפס אלפרד דרייפוס באשמת ריגול. איך הגיעו אליו בכלל ומה הייתה האשמה?

הכל מתחיל מכך שבאותה תקופה, המתח בין גרמניה לצרפת נמצא בשיאו (ולא סתם, כמה שנים לאחר מכן כבר פרצה מלחמת העולם הראשונה). כל הזמן יש חשש כבד ממרגלים. בצבא הצרפתי יש מחלקה ספציפית שאחראית לעקוב ולאתר מרגלים צרפתים שמוכרים סודות.

בצרפת יושב נספח צבאי גרמני בשם הגנרל פון שוורצקופן, ויש לו תקשורת עם מרגלים צרפתים. העניין הוא שאותו גנרל הוא אדם מאוד רשלן. את הדפים שהוא מקבל, ואפילו תכתובות סודיות, הוא לא גורס ולא שורף – הוא פשוט קורע וזורק לפח. מנקה צרפתייה שעבדה שם ידעה לאסוף את הקרעים האלה ולקחת אותם לאותה יחידת מודיעין צרפתית. שם הם יושבים, מדביקים את הדפים, ומגלים כל מיני דברים מעניינים שהוא עושה. (דרך אגב, הם גילו גם שיש לו מאהב – דבר שלא היה נהוג ומקובל באותה תקופה – והם קראו אחד לשני בכינויים כמו "הכלבלב שלך" או "התוקע שלך". הכל אמיתי לגמרי, אתם מוזמנים לחפש).

אבל זה לא לב הסיפור. כבר מההתחלה, הצרפתים ראו שכתב היד של אלפרד דרייפוס לא כל כך מתאים לכתב היד של אותו מרגל שנמצא במסמכים. אבל זה לא הפריע להם להמשיך בעלילה. למעשה, ככל שהם תפרו עליו את השקר הזה והתהליך התקדם, כך הם הוסיפו עוד ועוד ראיות מזויפות בשביל להכריע את הסיפור ולהרשיע אותו.

טקס ההשפלה והטעות ההיסטורית לגבי הרצל

הסיפור הלך והסתבך, ובתחילת 1895 נערך המשפט הפומבי של דרייפוס. בסופו, נערך טקס ההשפלה המפורסם – יש ציור מאוד מוכר שבו שוברים לדרייפוס את החרב ותולשים לו את הדרגות.

ומי יושב שם בקהל וצופה באירוע המזעזע הזה? יקירנו, בנימין זאב הרצל, שעבד אז כעיתונאי. הרצל מתאר איך תולשים לדרייפוס את הדרגות, ואיך הוא שומע את ההמון בקהל צועק "מוות ליהודים". כשהרצל כותב את הכתבה הזו לפני פרסומה, העורך שלו לא רוצה ללבות יותר מדי את האנטישמיות, ומשנה את הציטוט ל"מוות לבוגדים". כך זה התפרסם, אבל הרצל תיאר לאחר מכן שהוא אכן שמע "מוות ליהודים".

כאן מגיע פרט מדהים שרובנו מפספסים: באותה תקופה, הרצל – ואף אחד אחר – לא חשב שדרייפוס חף מפשע! דרייפוס עצמו ידע שהוא חף מפשע, וגם המרגל האמיתי ידע זאת. אבל מבחינת הציבור, היו הוכחות חד-משמעיות. הצבא ואותה מחלקה זייפו ראיות כדי להפליל אותו, כך שאף אחד לא באמת חשד שדרייפוס נקי.

איך אנחנו יודעים שהרצל לא חשב שהוא זכאי? כי ביומנים שלו מאותה תקופה הוא לא תיאר זעזוע מחוסר הצדק המשפטי. אפילו שנה לאחר מכן, כשיצא ספרו המכונן "מדינת היהודים", הרצל לא נתן דגש לפרשה הזו כפי שאנחנו נותנים לה היום בדיעבד. רק מאוחר יותר, סביב שנת 1899, כשהאנטישמיות סירבה להיעלם והאמת החלה לצאת לאור, התפיסה השתנתה. אבל בזמן אמת? אין לנו שום תיעוד שהרצל הבין שדרייפוס חף מפשע.

"הכחול הקטן" והאמת שיוצאת לאור

בשנת 1896 יצא גם המסמך המפורסם של אמיל זולא, "אני מאשים" (J'accuse), שבו הוא מאשים אחד אחרי השני את כל מי שלקח חלק במשפט המכור הזה.

אז איך בכלל התגלתה חפותו של דרייפוס? מי שעמד בראש אותה יחידת מודיעין שזייפה את הראיות – פרש מתפקידו. מי שהחליף אותו היה קצין בשם ז'ורז' פיקאר. פיקאר היה אנטישמי בפני עצמו, אבל הוא היה איש מקצוע. עם הזמן, הוא גילה שעדיין יש פעילות של מרגלים מול אותו גנרל גרמני, פון שוורצקופן.

לידיו של פיקאר הגיעה איגרת קטנה שזכתה לכינוי "הכחול הקטן" (Le Petit Bleu). כשהוא קרא את המכתב הזה, נפל לו האסימון. בהתחלה הוא רק הבין שיש עוד מרגל פעיל, אבל כשהוא הלך לכספת והוציא את האיגרת המקורית שעל בסיסה הורשע דרייפוס (ה"בורדרו"), הוא השווה ביניהן אחד לאחד. הוא ראה שזה בדיוק אותו כתב יד. פיקאר הבין שהמרגל המקורי עדיין פעיל. המשמעות הייתה ברורה: דרייפוס הוא לא המרגל. דרייפוס נשלח לחינם ל"אי השדים" – מקום נורא שבו סבל מבעיות בריאותיות קשות בעקבות ההגליה – בזמן שהאשם האמיתי מסתובב חופשי.

הזיכוי, הדרגות וסגירת המעגל המטורפת

סופה של האמת לצאת לאור. בשנת 1906, דרייפוס זוכה סופית מכל אשמה. לא רק שהוא חזר לצבא, הוא גם הועלה בדרגה. תקשיבו טוב – הוא קיבל דרגת לוטננט קולונל, שזה מקביל לדרגת סגן אלוף אצלנו. דרך אגב, דרייפוס היה קצת מתוסכל מזה, כי הוא חשב שמגיעה לו דרגה גבוהה יותר של קולונל מלא, אבל זה מה שהוא קיבל.

ולמה אני מתעקש להדגיש לכם שזו דרגה שמקבילה לסגן אלוף בצה"ל? כי כאן מגיע הסיום המטורף שהבטחתי לכם.

ממש לאחרונה, אחד מצאצאיו של אלפרד דרייפוס, בחור בשם אוריאל דרייפוס, קיבל דרגת סגן אלוף כאן אצלנו, בצבא ההגנה לישראל! ולא סתם בצה"ל – למיטב הבנתי, הוא משרת בפרקליטות הצבאית. יש בזה משהו כל כך אירוני, יפה וסמלי. בסוף, הצאצא של הקצין היהודי שנשפט במשפט שקר צרפתי, הוא סוג של שופט אצלנו, בצבא של מדינת היהודים.

אני חושב שזה פשוט מדהים ומרגש. כל כך הרבה שנים אחרי אותה השפלה פומבית, אנחנו נמצאים במצב שיש לנו צאצא של דרייפוס, סגן אלוף בצבא ההגנה לישראל.

השורה התחתונה

ואם כבר סגירות מעגל, יש לנו המון ביקורת מוצדקת על נשיא צרפת עמנואל מקרון היום. אבל צריך לציין שממש לפני כחצי שנה, בנובמבר 2025, מקרון העלה את אלפרד דרייפוס המנוח בדרגה נוספת לדרגת בריגדיר גנרל (תת-אלוף). מעבר לכך, הוא ציין את ה-12 ביולי בצרפת כיום זיכרון רשמי לאומי לפרשת דרייפוס ולמלחמה באנטישמיות.

בקיצור, פרשה מטלטלת ומדהימה שהשפיעה על ההיסטוריה של העם שלנו בצורות שלא תמיד הכרנו. תראו איזה דברים קרו ממנה, ואיזו סגירת מעגל מטורפת ומרגשת עשה אוריאל שלנו עם קבלת דרגת הסגן אלוף. מצרפת האנטישמית של סוף המאה ה-19, ועד לפרקליטות הצבאית של מדינת ישראל. נצח ישראל לא ישקר.

מחכה לשמוע מכם בתגובות – האם ידעתם את כל הפרטים האלה? ומה אתם חושבים על סגירת המעגל המרגשת הזו?