זעקת הדרוזים בסווידה: המצור שהעולם בוחר להעלים ממנו עין

המזרח התיכון הוא אזור שיודע לייצר אשליות מרהיבות. אחת האשליות המסוכנות ביותר היא המושג "הפסקת אש". עבור מי שיושב במערב, הפסקת אש נשמעת כמו סוף הסכסוך, שקט, חזרה לשגרה. אבל עבור מי שחי את המציאות האכזרית של המזרח התיכון, הפסקת אש היא לעיתים קרובות רק מסך עשן שנועד להסתיר טבח שמתרחש הרחק מעיני המצלמות. זה בדיוק מה שקורה ממש עכשיו לדרוזים בעיר סווידה שבסוריה.

מעט תשומת הלב שהקהילה הדרוזית בסוריה קיבלה בזמן שנטבחה, התפוגגה ונעלמה לחלוטין ברגע שהעולם החליט שהושגה שם איזושהי "הפסקת אש" מדומיינת. התקשורת הבינלאומית ארזה את הציוד, ארגוני זכויות האדם עברו לקמפיין הבא, והעולם המשיך הלאה. אבל המציאות בשטח לא עצרה לרגע. בינתיים, מתחת לרדאר, אנשיו של אל-ג'ולאני ממשיכים במלאכת ההרס שלהם. הם מרעיבים את הדרוזים באמצעות מצור נורא ואכזרי, ומבצעים בהם פוגרומים חוזרים ונשנים.

קול זעקה מתוך המצור

הגיע לידיי תיעוד מצמרר, עדות חיה מתוך התופת של סווידה. הטקסט אולי נשמע שבור, העברית אולי משובשת, אבל הכאב שבוקע מכל מילה חותך את הלב ודורש מאיתנו להקשיב.

כך מתאר זאת אחד התושבים הנצורים: "אנחנו בסווידה... אנחנו מתמודדים עם אנשים שאין להם דת, אין להם מוסר, אין להם כבוד". זוהי תמצית הטרור האסלאמיסטי הקיצוני של כוחות כמו אלה של אל-ג'ולאני. מדובר באויב שלא פועל לפי שום קוד אנושי מוכר. עבורם, חיי אדם של מי שאינו מיישר קו עם האידיאולוגיה הרצחנית שלהם הם הפקר מוחלט.

העדות ממשיכה ומתארת את מציאות החיים הבלתי אפשרית תחת המצור (מה שהדובר מכנה בייאושו "השיג"). "אנשים פה גוועים", הוא מסביר. "אין לך חשמל, אין לך עזרה, אין לך קרוב שיכול להושיט יד". תדמיינו את זה לרגע. עיר שלמה, קהילה שלמה, מנותקת מהעולם. בלי זרם חשמל, בלי אספקת מזון, נתונה לחסדיהם של מחבלים צמאי דם שמקיפים אותם מכל עבר. זוהי הרעבה שיטתית, נשק עתיק יומין שמשמש כאן כדי להכניע קהילה שלמה ולשבור את רוחה.

השתיקה הרועמת של העולם

אבל אולי החלק הכי כואב בעדות הזו, החלק שצריך להדיר שינה מעיניו של כל אדם הגון, הוא תחושת הנטישה המוחלטת. "אין אף אחד שיכתוב עלינו, שינסה לעזור לנו", זועק הדובר מסווידה. "זה סיפור שקורה עכשיו, ואנחנו פונים לכל האנשים בעולם".

איפה התקשורת העולמית? איפה כל אותם עיתונאים שמתהדרים ברדיפה אחרי צדק וזכויות אדם? איפה עצרות התמיכה בקמפוסים בארצות הברית? התשובה המרה היא שהם שותקים. כאשר הטבח לא משרת נרטיב פוליטי מסוים, כאשר אי אפשר להאשים בו את ישראל או את המערב, הפשעים נגד האנושות הופכים ל"סכסוך פנימי מורכב" שלא שווה כותרת ראשית.

הדרוזים בסווידה נטבחים בחושך, לא רק בגלל שאין להם חשמל, אלא בגלל שהעולם בחר לכבות את האור על הטרגדיה שלהם. הפוגרומים מתרחשים באין מפריע כי הפושעים יודעים שאיש לא מסתכל, ואיש לא יבוא איתם חשבון.

תפקידנו במערכה על האמת

כאן בדיוק אנחנו נכנסים לתמונה. כישראלים, כיהודים, וכבני אדם שחיים במזרח התיכון ומכירים היטב את הצביעות של הקהילה הבינלאומית, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעמוד מנגד. אנחנו מכירים את התחושה של לעמוד מול אויב חסר מעצורים בזמן שהעולם מפנה את המבט או גרוע מכך – מאשים את הקורבן.

הדובר מסווידה מתחנן בסוף דבריו: "אנחנו מנסים להתקדם, למצוא תמיכה (לספורט), לנהל משהו כדי להוציא את האנשים מפה". הוא מבקש מאיתנו להיות הקול שלו. הוא מבקש מאיתנו להשתמש בכלים שיש לנו – ברשתות החברתיות, ביכולות ההסברה שלנו, בחיבורים שלנו לעולם – כדי להאיר את הזרקור על הזוועה שמתרחשת שם.

הסברה היא לא רק כלי להגנה על מדינת ישראל. הסברה היא כלי להפצת אמת במקום שבו שולט השקר. כשאנחנו חושפים את פשעיו של אל-ג'ולאני ואת סבלם של הדרוזים בסוריה, אנחנו עושים שני דברים: ראשית, אנחנו מושיטים יד וירטואלית ומוסרית לקהילה נרדפת שזועקת לעזרה. שנית, אנחנו חושפים את פרצופו האמיתי של הטרור האסלאמיסטי הקיצוני באזורנו, ואת אוזלת ידה וצביעותה של המערכת הבינלאומית.

שורה תחתונה

הפסקת האש בסוריה היא שקר שעולה בחיי אדם. בזמן שאתם קוראים את השורות האלה, אנשים, נשים וילדים דרוזים בסווידה נמקים תחת מצור, רעב ופוגרומים מידי טרוריסטים שאין להם דת או מוסר. התקשורת העולמית אולי בחרה לשתוק, אבל לנו אסור. המעט שאנו יכולים וחייבים לעשות הוא לשתף, לזעוק את זעקתם, וליידע את העולם. אל תשאירו אותם לבד בחושך.