הטיסה המרגשת לישראל: משפחות החטופים בדרך לאיחוד המיוחל

יש רגעים שבהם המילים פשוט קטנות מלהכיל את גודל השעה. רגעים שבהם ההיסטוריה לא נכתבת בספרי הלימוד או בפרשנויות באולפנים, אלא מתרחשת ממש מול העיניים שלנו, או במקרה הזה – מהדהדת דרך מערכת הכריזה של מטוס נוסעים. כששמעתי את ההקלטה מהטיסה הזו, טיסה שבה קברניט אל על פונה למשפחות החטופים שעושות את דרכן לאיחוד המיוחל עם יקיריהן, הרגשתי צמרמורת שקשה לתאר במילים. זה אנחנו. זה העם שלנו. ברגע אחד של חסד, בתוך צינור מתכת בגובה 30,000 רגל, מתנקזות להן יותר משנתיים של כאב, ציפייה, ותקווה בלתי נגמרת.

הטיסה שאינה דומה לאף טיסה אחרת

"נוסעים נכבדים, בעוד זמן קצר נמריא לישראל, והפעם זו לא טיסה רגילה." כך נפתח הרגע המצמרר הזה. כמה פעמים שמענו את הפתיח "נוסעים נכבדים" בחיינו? אלפי פעמים. בדרך כלל זה מלווה בהנחיות בטיחות שגרתיות או בעדכון על מזג האוויר ביעד. אבל הפעם, הקול שבוקע מהרמקולים נושא עמו משא של אומה שלמה.

על המטוס הזה נמצאות משפחות. אנשים שחייהם נעצרו מלכת לפני יותר משנתיים. אנשים שהפכו בעל כורחם לסמל של מאבק, של כאב, אבל גם של עוצמה ישראלית בלתי נתפסת. הקברניט, בקול רועד מהתרגשות שחודרת דרך המיקרופון, אומר את מה שכולנו מרגישים: "קשה לתאר במילים את ההתרגשות ברגע זה." והוא צודק. איזו מילה בשפה העברית, או בכל שפה אחרת, יכולה לתאר את הרגע שבו אמא, אבא, אח או אחות נמצאים בדרכם לחבק את מי שהיה כלוא בחושך של עזה כל כך הרבה זמן?

יותר משנתיים של חושך – והאור שבקצה

הקברניט מזכיר עובדה שחותכת את הלב: "לקראת איחוד עם יקיריהן שחוזרים הביתה לאחר יותר משנתיים בשבי חמאס בעזה." יותר משנתיים. תעצרו רגע ותחשבו על זה. יותר מ-730 ימים של חרדה, של חוסר ודאות, של מאבק יומיומי על הזכות הבסיסית ביותר – לדעת מה עולה בגורל האהובים עליך.

הזמן מקבל משמעות אחרת כשמדובר בשבי. כל דקה היא נצח, כל יום הוא מאבק הישרדות. והנה, אחרי התקופה הבלתי נתפסת הזו, מגיע הרגע שבו המטוס ממריא לא רק לישראל הפיזית, אלא לישראל המנחמת, המחבקת, זו שחיכתה להם יחד עם המשפחות. "מדינה שלמה חיכתה לו יחד איתכם," אומר הקברניט, וזו אינה קלישאה. זהו הלב הפועם של החברה הישראלית. הערבות ההדדית שלנו אינה רק סיסמה ריקה; היא מתבטאת בדמעות של הקברניט, בתפילות של מיליוני אזרחים, ובציפייה הדרוכה של אומה שלמה לשובם.

זכות היסטורית ולאומית

"בשמי ובשם חברת אל על, אני רוצה לומר לכם שזו זכות עבורנו להחזיר אתכם הביתה לאיחוד שחיכיתם לו יותר מכל." חברת התעופה הלאומית, שנושאת את דגל ישראל על זנב מטוסיה, מקבלת ברגע הזה את המשמעות העמוקה ביותר של המושג "חברה לאומית".

זה לא רק עניין של לוגיסטיקה או תעבורה. זהו אקט של הבאת בנים ובנות לגבולם. לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל, מטוסי אל על לקחו חלק ברגעים היסטוריים ודרמטיים – מהעלאת יהודי אתיופיה ועד חילוצים ממדינות עוינות. הטיסה הזו נכנסת לפנתיאון של הרגעים שבהם חברת התעופה הופכת לזרוע המחבקת של מדינת ישראל. הזכות שעליה מדבר הקברניט היא הזכות של כולנו להיות חלק, ולו הקטן ביותר, בסיום הסיוט של המשפחות הללו.

הדרך לריפוי רק מתחילה

לקראת סיום דבריו, הקברניט נוגע בנקודה קריטית: "אנו מחבקים אתכם ומאחלים ימים שקטים וטובים יותר, לריפוי ולשיקום שלכם ושל כולם."

החזרה הביתה היא רגע השיא, היא האור הגדול, אבל היא אינה סוף הסיפור. היא תחילתו של מסע חדש. מסע של ריפוי, של שיקום פיזי ונפשי, של בנייה מחדש של חיים שהתרסקו לרסיסים. השבי משאיר צלקות, וההמתנה הארוכה משאירה צלקות גם אצל המשפחות. הברכה לריפוי ולשיקום היא הברכה החשובה ביותר שנוכל להעניק להם עכשיו.

כחברה, המבחן שלנו לא מסתיים ברגע שהם דורכים על אדמת ישראל. המבחן שלנו הוא ביכולת שלנו לספק להם את המעטפת, השקט והתמיכה הנדרשים כדי לחזור לחיים. "שלכם ושל כולם" – כי הריפוי שלהם הוא גם הריפוי של החברה הישראלית כולה, שותתת הדם והכואבת, שמחפשת את דרכה חזרה לשפיות ולתקווה.

השורה התחתונה

"משפחות יקרות, הם בדרך הביתה." חמש מילים שנושאות בתוכן עולם ומלואו. חמש מילים שמנצחות את החושך, את הטרור ואת הייאוש. זה אנחנו. זה העם שלנו. עם שיודע לכאוב עד תהום, אבל גם יודע לחבק, לאסוף את השברים, ולהמריא מחדש אל עבר ימים טובים יותר. מחכים ומצפים לשובם של כולם, עד האחרון שבהם.