אנגליה במשבר: למה אזרחים לא יכולים להניף את דגל ארצם?

תקשיבו מה קורה באנגליה. מה, לכל הרוחות, קורה באנגליה? אני מסתכל על המציאות הזו, על הסרטונים שמגיעים משם, ואני פשוט לא מצליח לתפוס את זה. אני הולך להראות לכם עכשיו סדרה של תיעודים שמשאירים אותי, ואני בטוח שגם אתכם, פעורי פה. השאלה המרכזית שמהדהדת לי בראש כשאני צופה בחומרים האלה היא אחת: למה שמדינה תחליט להשמיד את עצמה בצורה כזו?

מציאות הפוכה: כשהדגל הלאומי הופך למוקצה

השניים הראשונים מתוך שלושת הסרטונים שאני מציג לכם מראים שיש משהו רקוב, משהו מטורף לחלוטין שמתרחש עכשיו באנגליה. תארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: אתם חיים במדינה שלכם, נולדתם בה, אתם אזרחים שומרי חוק. אבל ברגע שאתם מבקשים להניף את דגל הלאום שלכם – אתם נתקלים בחומה.

התושבים של אנגליה, אזרחי בריטניה, פשוט לא יכולים להניף את הדגל של ארצם במדינה שלהם! אתם הולכים לראות את זה ולהשתגע. בסרטונים רואים בבירור את הוויכוחים הבלתי נתפסים ברחובות. אזרחים מנסים להבין למה מונעים מהם את הזכות הבסיסית ביותר של ביטוי לאומי. דגל הוא לא סתם חתיכת בד; הוא סמל של זהות, של שייכות, של היסטוריה משותפת. וכאשר מדינה מתחילה להתייחס לדגל של עצמה כאל משהו שצריך להסתיר או להתבייש בו, זהו סימפטום של מחלה עמוקה מאוד.

הסטנדרט הכפול: דגלי פלסטין ברחובות לונדון

האבסורד לא נגמר רק באיסור או בהגבלה על דגל בריטניה. מה שהופך את הסיטואציה למקוממת פי כמה הוא הסטנדרט הכפול. מתוך בליל הצעקות והוויכוחים שמתועדים בסרטונים, עולה נקודה קריטית אחת: בעוד שהדגל המקומי נתקל בהתנגדות, ישנם דגלים אחרים שמתנופפים באין מפריע.

האזרחים המתוסכלים שואלים ובצדק: "איך יכולים להניף את דגלי פלסטין?" זו השאלה שחוזרת על עצמה. מצד אחד, אזרח בריטי שרוצה להרגיש גאווה לאומית מושתק. מצד שני, המרחב הציבורי מוצף בדגלי פלסטין. הפער הזה, בין הדיכוי של הזהות המקומית לבין ההכלה המוחלטת של זהויות זרות וסכסוכים זרים בתוך גבולות המדינה, הוא בדיוק מה שגורם לאזרחים להרגיש שהם מאבדים את הבית שלהם.

קיר סטארמר והאיום על אזרחי בריטניה

ולסיום סיומת, אחרי שראינו את הכאוס ברחובות, אני אראה לכם סרטון שחושף את הלך הרוח בצמרת ההנהגה. סרטון של קיר סטארמר, ראש ממשלת אנגליה. אם חשבתם שהבעיה היא רק ברמת הרחוב או המשטרה המקומית, ההצהרה שלו מוכיחה שהגישה הזו מגיעה ממש מהטופ.

סטארמר אומר בסרטון דברים מפורשים, בלי כחל ושרק. הוא פונה לתושבי אנגליה ואומר להם למעשה: אם אתם לא רוצים את המהגרים אצלנו כאן, אנחנו הולכים לפתוח נגדכם במלחמה.

תקראו את המשפט הזה שוב. ראש ממשלה במדינה דמוקרטית לא מציע דיון, לא מציע פתרונות למצוקת האזרחים, ולא מנסה להרגיע את הרוחות. במקום זאת, הוא מאיים במלחמה נגד האזרחים שלו עצמו. הוא מגדיר את אותם אזרחים שדואגים לעתיד המדינה שלהם ומתנגדים להגירה ההמונית כ"אויבי ההתחדשות הלאומית".

מי הם באמת "אויבי ההתחדשות"?

השימוש במונח "אויבי ההתחדשות הלאומית" הוא מצמרר. הוא לוקח אזרחים נורמטיביים, שרואים איך השכונות שלהם משתנות, איך התרבות שלהם נדחקת הצידה ואיך הם הופכים לזרים בארצם, והופך אותם לאויבי העם.

כאשר הנהגה בוחרת בדרך של הפחדה ואיומים במקום בהקשבה, היא לא פותרת את הבעיה – היא רק מעמיקה את הקרע. הניסיון להשתיק ביקורת על מדיניות ההגירה באמצעות כוח ואיומים הוא בדיוק מה שמוביל מדינות למסלול של התרסקות.

האזהרה למערב כולו

התיעודים הללו מאנגליה אינם רק בעיה מקומית של הבריטים; הם מהווים תמרור אזהרה בוהק לכל העולם המערבי. אנחנו עדים לתופעה שבה ערכים של סובלנות והכלה מנוצלים לרעה כדי לדכא את תחושת השייכות הלאומית של אזרחי המדינה עצמם. כאשר חופש הביטוי הופך לסלקטיבי – מותר להפגין ולהניף דגלים של סכסוכים זרים, אך אסור להפגין פטריוטיות מקומית – החוזה החברתי בין המדינה לאזרחיה נשבר.

זהו מצב אבסורדי שבו המדינה מגנה על מי שקורא תיגר על ערכיה, ותוקפת את מי שמבקש לשמור עליהם. האזרח הפשוט, שרק רוצה להרגיש בטוח במולדתו, מוצא את עצמו מותקף משני כיוונים: גם מהרחוב שמשתנה לו מול העיניים, וגם מהממשלה שלו שמאיימת עליו.

השורה התחתונה: מה שאנחנו רואים באנגליה הוא תהליך מסוכן של מחיקת זהות. כאשר אזרחים לא יכולים להניף את דגלם, כשדגלי פלסטין מקבלים עדיפות במרחב הציבורי, וכשראש הממשלה קיר סטארמר מכריז מלחמה על מתנגדי ההגירה וקורא להם "אויבי ההתחדשות הלאומית" – המדינה מאבדת את דרכה. אני חייב לראות מה תהיה התגובה שלכם לסרטונים האלה ולשמוע מה אתם חושבים על זה. האם אירופה בדרך לאבדון? שתפו אותי בתגובות.