אירופה מתעוררת: כשהדמוקרטיה כבולה באמנות בינלאומיות
האזרחים באירופה מגלים שהצבעה בקלפי כבר לא מספיקה מול גל הטרור וההגירה. כיצד אמנות בינלאומיות כובלות את ידי הפוליטיקאים, ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה?
שלום לכולם, כאן אריאל.
הקשיבו היטב לקולות שעולים עכשיו מאירופה. זה לא רק קול של תסכול, זה קול של ייאוש עמוק, של שבר אמיתי בחוזה הבסיסי ביותר בין אזרח למדינה שלו. בסרטון ששיתפתי, אנחנו שומעים אישה אירופאית שמבטאת זעקה שמהדהדת היום ברחבי היבשת כולה. היא מתארת מציאות בלתי נתפסת עבור אדם מערבי ממוצע, מציאות שבה הביטחון האישי הבסיסי ביותר נסדק לחלוטין.
היא אומרת בכאב: "שום דבר לא משתנה כאן, זו המציאות שלנו. ילדים נדקרים על ידי אנשים שנכנסים לכאן, שלוקחים ולוקחים מאיתנו, אבל שונאים אותנו כל כך עד שהם מרגישים שהם יכולים פשוט לדקור אותך". הזעקה הזו היא לא פוליטית במובן הרגיל של המילה; היא קיומית. היא מציפה שאלות קשות על דמוקרטיה, על הגירה, ועל חוסר האונים של המערכת המערבית מול גל ג'יהאדיסטי שהולך ומתפשט.
התנגשות של תרבויות ברחובות אירופה
האירופאים תוהים היום מה הם יכולים כבר לעשות. מדובר באנשים מן השורה, אנשים מתורבתים, מנומסים, שחונכו דורות על ברכי הסובלנות, ההכלה וקבלת האחר. הם לא חיו כמונו במזרח התיכון. הם לא מכירים מקרוב תרבות קיצונית שכזו, שנכנסת בברכה מבחוץ, מנצלת את משאבי הרווחה והחברה, ולבסוף מבקשת לחסל כל דבר טוב שהם מכירים ואוהבים.
מדינת הרווחה האירופאית נבנתה על אמון בסיסי. אתה משלם מיסים, אתה תורם לחברה, והחברה דואגת לחלשים. אבל מה קורה כשהאמון הזה מנוצל לרעה? המשפט שאומרת האישה בסרטון – "אנשים שלוקחים ולוקחים מאיתנו, אבל שונאים אותנו" – מזקק את עומק השבר. זהו הלם תרבותי של חברה שפתחה את שעריה מתוך רצון לעזור, ומצאה את עצמה מותקפת מבפנים על ידי אידיאולוגיה שרואה בסובלנות המערבית חולשה שיש לנצל.
אשליית הקלפי והשבר הדמוקרטי
התגובה הטבעית והנכונה של אזרח במדינה דמוקרטית שמרגיש שהביטחון האישי שלו מופקר, היא לפנות לקלפי. זה מה שלימדו אותנו: אם משהו לא עובד, תחליפו את השלטון. האישה בסרטון מתארת בדיוק את התהליך הזה: "אנחנו מצביעים לשינוי, והפוליטיקאים שאנחנו מצביעים עבורם אומרים שהם הולכים להחזיר אנשים בחזרה, הם אומרים שהם הולכים לעשות הבדל - ואז שום דבר לא קורה".
כאן טמונה הסכנה הגדולה ביותר לעתיד אירופה. הסכנה היא לא רק הטרור עצמו, אלא אובדן האמון המוחלט בשיטה הדמוקרטית. כשאזרחים מרגישים שההצבעה שלהם לא משנה דבר, שהם "מוחלטים מהמחליטים הדמוקרטיים" כפי שעולה מהתמלול, המערכת כולה מתחילה להתערער. הם שואלים את עצמם: "אז מה המשמעות שלנו? מה המשמעות של ההצבעה שלנו?". תחושת חוסר האונים הזו היא כר פורה להקצנה ולייאוש אזרחי עמוק.
למה שום דבר לא קורה? כבילת הידיים מרצון
אז למה באמת שום דבר לא קורה? האם כל הפוליטיקאים פשוט משקרים? המציאות מורכבת ומתסכלת הרבה יותר. פעמים רבות, הפוליטיקאים מגלים שוב ושוב שגם כשהם רוצים בכוונה מלאה להוביל לשינוי, הידיים שלהם קשורות.
המערכת הדמוקרטית המערבית כבלה את עצמה באין ספור "אמנות בינלאומיות לזכויות אדם". אותן אמנות, שנכתבו לאחר מלחמת העולם השנייה מתוך כוונות טובות וטהורות כדי למנוע עוולות היסטוריות, הפכו היום למלכודת. כאשר פוליטיקאי אירופאי רוצה לגרש אדם שתומך בטרור, מסית לאלימות או אפילו ביצע פשע, הוא נתקל מיד בחומה משפטית בצורת בתי דין אירופאיים ובינלאומיים.
המשפט הבינלאומי, במתכונתו הנוכחית, מגן פעמים רבות על זכויותיו של התוקף במדינת המוצא שלו, על חשבון הזכות הבסיסית לחיים ולביטחון של האזרח המקומי. זהו פרדוקס הסובלנות של הפילוסוף קרל פופר בהתגלמותו: חברה סובלנית שאינה מציבה גבולות לחוסר-סובלנות, תמצא את עצמה בסופו של דבר מושמדת על ידי אותם גורמים קיצוניים.
הזווית הישראלית: מה אנחנו יכולים ללמוד?
אנחנו בישראל מסתכלים על המתרחש באירופה ויכולים לחוש אמפתיה עמוקה, אך גם הבנה מפוקחת. אנחנו מתמודדים עם הטרור הזה עשרות שנים. אנחנו מכירים היטב את התסכול של רצון להגן על אזרחינו אל מול לחץ בינלאומי, צביעות משפטית ומוסר כפול.
במשך שנים, מדינות אירופה הטיפו לנו מוסר על איפוק, על זכויות אדם ועל הכלה. כעת, כשהמציאות של המזרח התיכון דופקת להם על דלתות הבתים בפריז, בלונדון ובברלין, הם מגלים שהתיאוריות היפות מהאקדמיה קורסות במבחן המציאות. התפקיד שלנו הוא לא לעמוד מהצד ולהגיד "אמרנו לכם", אלא ללמוד מהטעות שלהם. אנחנו חייבים להבטיח שהדמוקרטיה שלנו תישאר חזקה, אך לעולם לא תהפוך לברית התאבדות. אנחנו חייבים לשמור על הריבונות שלנו ועל היכולת שלנו לקבל החלטות שמגנות על אזרחי ישראל, גם אם הן לא מוצאות חן בעיני מוסדות בינלאומיים שאיבדו את דרכם.
שורה תחתונה
אירופה ניצבת בפני צומת דרכים היסטורי וקריטי. הזעקה של האזרחים הפשוטים ברחובות היא קריאת השכמה לעולם המערבי כולו. אם היבשת לא תמצא את הדרך החוקית, המוסרית והמעשית להתיר את הכבלים של האמנות הבינלאומיות שמסכנות את אזרחיה, היא תאבד את זהותה. דמוקרטיה חייבת להיות מסוגלת להגן על עצמה, ואם המערכת המשפטית מונעת זאת – המערכת היא זו שצריכה להשתנות, לפני שיהיה מאוחר מדי.
שאלות ותשובות
שאלה: למה הפוליטיקאים באירופה לא מגרשים גורמים קיצוניים למרות הבטחותיהם בבחירות?
ידיהם של הפוליטיקאים כבולות פעמים רבות בשל אמנות בינלאומיות לזכויות אדם וחוקים בינלאומיים. מערכות המשפט המקומיות והאירופאיות מונעות גירוש, גם של גורמים מסוכנים, בטענה שזכויותיהם עלולות להיפגע במדינות המוצא שלהם.
שאלה: מהי התחושה המרכזית של האזרחים האירופאים כפי שעולה מהסרטון?
תחושה של ייאוש עמוק ושבר בחוזה הדמוקרטי. הם מרגישים שההצבעה שלהם בקלפי חסרת משמעות, שכן המערכת הפוליטית אינה מסוגלת או אינה מורשית להגן עליהם מפני אלימות ברחובות.
שאלה: מה הקשר בין המצב באירופה למציאות שלנו בישראל?
אירופה מתחילה לחוות כעת את המציאות של טרור והתנגשות תרבויות שישראל מתמודדת עמה עשרות שנים. הדילמה בין השמירה על זכויות אדם לבין החובה הבסיסית של מדינה להגן על חיי אזרחיה היא סוגיה שאנו מכירים מקרוב, והמבט על אירופה ממחיש את הסכנה שבכבילת ידי המדינה.
עוד בנושא
לצחוק לאמריקאים בפרצוף: האבסורד של זוהרן ממדאני ואירועי ה-11 בספטמבר
אריאל אורבוך חושף סרטון בלתי ייאמן מניו יורק: כיצד זוהרן ממדאני, שחתם על הכרה ב-11 בספטמבר כיום זיכרון, מעביר את העט דווקא לעורך הדין שייצג את מחבל אל-קאעידה.
למה קוראים להר הבית Temple Mount? הסוד שמסתתר בשפה
איך מילה אחת באנגלית שומטת את הקרקע תחת הטיעונים של שונאי ישראל? אריאל אורבוך חושף את העוצמה של הסברה דרך השפה ומציע פינה חדשה.
מנסור עבאס והמדינה היהודית: האם באמת אפשר לסמוך עליו?
הרשתות החברתיות סוערות בעקבות חשיפתו של מנסור עבאס כי "נאלץ לקבל" את ישראל כמדינה יהודית רק כדי לרוץ לכנסת. אריאל אורבוך, שהתריע על כך מזמן, מנתח את המשמעויות ושואל - האם מקומם בממשלה?