הסוד הצרפתי: האם אנטישמיות סללה את הדרך למדינה?

תגידו, אתם בטח מכירים את המשפט המפורסם "הכל לטובה". אבל האם יכול להיות מצב שאנטישמיות תהיה לטובה? האם יש בכלל דבר כזה, אנטישמיות שמשרתת מטרה חיובית? אני רוצה שתחשבו שנייה על השאלה הזאת, ובינתיים אני אספר לכם סיפור היסטורי מרתק. כשאסיים, תחליטו בעצמכם.

ההצהרה שכולנו מכירים: נובמבר 1917

אם נעצור אדם ברחוב ונשאל אותו על הצעד הדיפלומטי המשמעותי ביותר בדרך להקמת מדינת ישראל, רוב הסיכויים שהוא יזרוק לאוויר צמד מילים אחד: הצהרת בלפור.

כולנו מכירים את האירוע הזה. נובמבר 1917, יוצאת אותה הצהרה היסטורית מטעם לורד בלפור. במסמך הזה הוא ממש כותב, שחור על גבי לבן, שממשלת הוד מלכותו – כלומר, בשם מלך בריטניה – "רואה בעין חיובית הקמת בית לאומי ליהודים בפלשתינה". זו הייתה רעידת אדמה של ממש בתולדות התנועה הציונית. אבל מה שלא הרבה אנשים יודעים, הוא שהרבה לפני נובמבר 1917, למעשה חצי שנה לפני כן, יצאה הצהרה אחרת, דרמטית לא פחות.

רק שהפעם, היא לא הגיעה מלונדון. היא הגיעה מפריז.

הסוד הצרפתי: הצהרת קמבון

היה דיפלומט צרפתי בכיר שקראו לו ז'יל קמבון (Jules Cambon). אני באופן אישי מאוד אוהב את המבטא הצרפתי, אז תדמיינו אותי עושה אותו בכל פעם שאני מדבר על הצרפתים בסיפור הזה. אותו קמבון הוציא מסמך רשמי, חצי שנה לפני בלפור, שבו הוא כתב את המילים הבאות:

"זה יהיה מן הצדק לתמוך ברנסנס של הלאומיות היהודית."

שימו לב היטב לשפה הדיפלומטית שבה הוא בחר להשתמש. הוא אמנם לא אמר במפורש "בית לאומי" או "מדינה" כמו שהבריטים יעשו מאוחר יותר, אבל הוא דיבר על "רנסנס", על התחדשות של הלאומיות היהודית. זו הייתה הכרה חסרת תקדים מצד מעצמה עולמית בזכותם של היהודים כלאום.

אבל למה הוא עשה את זה? הרי דברים כאלה לא קורים במקרה בזירה הבינלאומית.

כשהאנטישמיות עובדת שעות נוספות (ולטובתנו)

כאן אנחנו מגיעים לנקודה המדהימה והאבסורדית של הסיפור הזה. ההחלטה הצרפתית לתמוך בציונות לא נבעה מאהבת מרדכי, אלא ממניעים שונים לחלוטין.

הצרפתים, באותה עת, האמינו באמונה שלמה שהיהודים – ובמיוחד היהודים בארצות הברית – שולטים בעולם. כן, שמעתם נכון. התיאוריה האנטישמית הקלאסית והמוכרת של "היהודי שמושך בחוטים" עבדה כאן שעות נוספות. הצרפתים היו משוכנעים שאם הם יתמכו ביהודים, ואם הם יביעו תמיכה בהקמת בית ליהודים בפלשתינה, אז היהודים בארצות הברית יפעילו את כוחם העצום כדי להשפיע על הממשל האמריקאי לתמוך בצרפת ובמעצמות ההסכמה.

זה נשמע לנו היום הזוי לחלוטין. ממש מנותק מהמציאות. אבל זו פשוט הייתה המציאות התפיסתית של מקבלי ההחלטות באותה עת. הם האמינו בזה באמת ובתמים.

תגובת השרשרת שהובילה לסן רמו

המהלך הצרפתי הזה, שנולד מתוך תפיסות אנטישמיות, יצר תגובת שרשרת מטורפת בזירה הדיפלומטית.

ההצהרה של קמבון הלחיצה מאוד את הבריטים. הם הסתכלו על המהלך הצרפתי ואמרו לעצמם: "אוי ואבוי לנו אם עכשיו הצרפתים יהיו נותני החסות של התנועה הציונית בפלשתינה. אסור שזה יקרה!". הבריטים הבינו שהם חייבים לעקוף את הצרפתים בסיבוב.

כתוצאה מהלחץ הזה, הם החליטו להוציא הצהרה משלהם, אבל הפעם – הרבה יותר חדה, הרבה יותר ברורה והרבה יותר משמעותית. ולכן, לורד בלפור כתב במפורש את המילים "בית לאומי", שזה כבר קרוב מאוד למשמעות של מדינה.

כל המהלכים הדיפלומטיים הללו, שהתחילו בצרפת והמשיכו בבריטניה, התגבשו בסופו של דבר להחלטות של ממש. שלוש שנים לאחר מכן, התקיימה ועידת סן רמו (San Remo). אותה ועידה היסטורית היא זו שקבעה הלכה למעשה את המנדט הבריטי בפלשתינה ועיגנה את ההבטחות הללו במשפט הבינלאומי.

הגיבור הלא מוכר: נחום סוקולוב

אבל הסיפור הזה לא שלם בלי לדבר על האיש שמשך בחוטים (האמיתיים, לא הדמיוניים). הבן אדם שדחף לכל הדברים האלה, ושלטעמי ממש לא מקבל מספיק קרדיט בזיכרון הלאומי שלנו, הוא נחום סוקולוב.

אולי יש על שמו רחוב בעיר שלכם, ואתם חולפים על פניו בלי לחשוב פעמיים, אבל סוקולוב היה אדם מכונן. הוא היה גאון של ממש. עוד בתור ילד הוא למד שפות, ובבגרותו שלט בשמונה שפות שונות! הוא היה סופר, איש של מילה כתובה, אבל יותר מכל – הוא היה דיפלומט בחסד שידע לדבר עם כל מנהיג ושגריר בשפה שלו, תרתי משמע.

סוקולוב הוא זה שהצליח לעגן את כל המהלך הזה. הוא ידע להגיע לצרפתים ולשחק בצורה מבריקה על המגרש הדיפלומטי. הוא ידע "לרקוד על שתי החתונות" – לרמוז לצרפתים שאם הם לא יעשו צעד, הבריטים יקבלו את הקרדיט והיתרון מאיתנו, הציונים. בזכות התמרון המבריק שלו, הוא הצליח להוציא את אותה הצהרה מז'יל קמבון, הצהרה שהלחיצה את הבריטים, גרמה להצהרת בלפור, ובסופו של דבר – סללה את הדרך להקמת מדינת היהודים.

השורה התחתונה

ההיסטוריה שלנו מלאה באירועים שבהם הגורל הלאומי שלנו נשזר בדרכים בלתי צפויות. נחום סוקולוב, בחוכמתו, ידע לקחת תפיסה אנטישמית צרפתית מעוותת, ולהשתמש בה כמנוף דיפלומטי שהניע את הבריטים לפעולה היסטורית. אז מה דעתכם עכשיו? האם יכול להיות מצב שבו אנטישמיות, בדרך עקיפה ופרדוקסלית, עבדה לטובתנו?