אל תשרתו את האויב: איך תעמולת חמאס מחלחלת לשיח הישראלי

בוקר טוב. בדרך כלל, אני כמעט ולא עוסק בפוליטיקה הפנימית של מדינת ישראל בזמן המלחמה הזו. זה לא בגלל שאין לי מה לומר – תאמינו לי, יש לי הרבה מאוד מה לומר – אלא משום שאני בוחר למקד את האנרגיות שלי במקום אחר. אני עסוק יותר בשונאים שלנו, באלה שמבחוץ שפשוט רוצים לחסל ולהשמיד אותנו.

אני רוצה להגיד לכם משהו בכנות: בין אם אתם בעד נתניהו או נגדו, ובין אם מעסיקה אתכם השאלה מי תרכיב את הממשלה הבאה – מבחינתי, בנקודת הזמן הנוכחית, זה פחות משנה. למה? כי את אלה שקמים עלינו להורגנו, ממש לא מעניין מי עומד בראשות המדינה. לא מעניין אותם אם ראש הממשלה הוא כזה או אחר, ולא מעניין אותם אם השר הוא בן גביר או מישהו אחר. זה לא מעניין אף אחד מהאויבים שלנו. המטרה שלהם היא אחת, והיא מופנית כלפי כולנו ללא הבדל של השקפה פוליטית.

אבל לאחרונה נתקלתי במשהו שחצה את הגבולות הרגילים של השיח הפוליטי, משהו שחייבים לעצור ולדבר עליו.

כשהתעמולה של האויב מחלחלת פנימה

נתקלתי ברשתות החברתיות, ספציפית בפייסבוק, בפוסט שסיכם כתבה שהתפרסמה ב"ניו יורק טיימס". אני מודה מראש – לא קראתי את הכתבה המלאה, לא נכנסתי אליה, ויש מצב שהיא אפילו מאוד מעניינת ואולי אקרא אותה בהמשך. הכתבה, כך הבנתי, קשורה לדניאלה לונדון דקל. אני לא מכיר אותה אישית, ואני משוכנע שהיא אישה מקסימה.

שוב, אני לא נכנס כאן לפרטים של הבעת דעה פוליטית, כן ביבי או לא ביבי. אבל משהו בטקסט הזה צד את עיני, נתון אחד ספציפי שחשוב לי מאוד שתשימו לב אליו כשאתם נתקלים בו ברשתות. מכיוון שמה שקורה כאן הוא תופעה מסוכנת: פרופגנדה של האויב שלנו מבחוץ, שאיכשהו מוצאת את דרכה ומחלחלת פנימה לתוך השיח של מדינת ישראל.

בטקסט שקראתי, מעבר לביקורת הפוליטית (נכתב שם שנתניהו הוא "איש מוכשר, קוסם"), הופיע משפט שאי אפשר להתעלם ממנו. נכתב שם שהחיילים שלנו "ממשיכים למות על מזבח הכלום".

אני רוצה לעצור רגע ולהגיד לכם – זה בעצמו משפט מאוד מקומם. תחשבו על החיילים שלנו, שנמצאים בחזית, מסכנים את חייהם יום יום, שקוראים את הדבר הזה. לקרוא שההקרבה שלהם היא על "מזבח הכלום" זה דבר קשה מנשוא. אבל אפילו זה לא העיקר שלשמו החלטתי לדבר היום.

המספרים של חמאס מול המציאות בשטח

הדבר המטריד באמת הגיע בהמשך הטקסט. נכתב שם שיש "יותר מ-55,000 אזרחים עזתים הרוגים".

בואו נעשה סדר ונדבר על עובדות. אני רוצה להגיד לכם משהו על המספרים האלה. על פי ההערכות הרשמיות של צה"ל, במהלך המלחמה הזאת חוסלו בין 20,000 ל-25,000 מחבלים. זהו נתון מרשים שאין כדוגמתו בהיסטוריה של לחימה בשטח בנוי וצפוף.

המשמעות של הנתון הזה היא שהיחס בין האזרחים העזתים (החפים מפשע כביכול, אלו שאינם מעורבים בלחימה) לבין המחבלים שאנחנו בוודאות רוצים לחסל, עומד על כמעט 1 ל-1 או 1 ל-2. מי שמבין קצת בהיסטוריה צבאית מודרנית יודע שזהו יחס חסר תקדים המעיד על מאמץ אדיר להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים, למרות השימוש הציני של חמאס באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי.

מי מרוויח מהפצת השקרים?

אז מאיפה מגיע המספר הזה של 55,000 אזרחים הרוגים? מי משדר החוצה בפרופגנדה שלו נתון כזה?

התשובה היא פשוטה: רק גוף אחד. גוף אחד בלבד מפיץ את המספרים האלה – החמאס.

ומי חוזר על המשפטים והנתונים האלה? מי שתומך בחמאס או מי שנופל קורבן לתעמולה שלו.

זאת אומרת, שגם אם רציתי באמת ובתמים להתעניין, לקרוא את הכתבה הזו ולהקשיב לביקורת, וגם אם נניח שהכתבה סופר מעניינת ואובייקטיבית – ברגע שמישהו כותב כעובדה ש"יש 55 אלף אזרחים עזתים הרוגים", הוא בעצם ממשיך וחוזר על הפרופגנדה של חמאס. הוא לוקח את הנרטיב השקרי של האויב ונותן לו לגיטימציה בתוך הבית שלנו. במעשה הזה, בין אם במודע ובין אם לאו, הוא משרת את האויב שלנו מבחוץ.

שורה תחתונה

אני רוצה שתשימו לב לדברים האלה כשאתם גולשים ברשתות. אני כמעט ולא מגיב לפוסטים כאלה בדרך כלל. אבל במקרה הזה, לא יכולתי שלא להגיב לבחורה ששיתפה את הפוסט הזה בפייסבוק. הרגשתי שזו חובתנו לעצור, להציב תמרור אזהרה ולשים דגש על כך שאלו המספרים של החמאס.

חברים, עצרו הכל ותקשיבו שנייה – זה לא משנה באיזה צד פוליטי אתם ובמי אתם תומכים. יש משהו שכולנו חייבים להסכים עליו: אסור להפיץ תעמולה של האויב בזמן מלחמה. אם אנחנו חוזרים על הנתונים האלה, אנחנו לא רק שלא משרתים את מדינת ישראל ואת השיח הדמוקרטי שלנו – אנחנו משרתים את חמאס במו ידינו. ישראלים, תפסיקו לשרת את האויב ולהפיץ את המספרים הכוזבים שלו. שימו לב לזה.