הסברה התקפית באחד על אחד: איך ליצור סדקים באמונה של הצד השני

כשאני מדבר אחד על אחד עם בן אדם, המטרה שלי היא לא תמיד לנצח בוויכוח באותו הרגע. יש כל מיני מצבים בחיים – לפעמים אני נמצא בחו״ל ויוצא לי לדבר לא מעט עם אנשים פנים אל פנים, ולפעמים זה קורה ברשת. יש לי נטייה כזו: כשאני רואה פוסט שקרי על ישראל, אני עונה. אבל אני לא עונה בסגנון של "זה לא נכון, העובדות הן כך וכך". במקום זאת, אני יודע לתת את העקיצה המדויקת או לשאול את השאלה הנכונה שגורמת לאנשים לעצור, לחשוב, ולשאול את עצמם: רגע, מה קורה פה?

בהסברה התקפית, במיוחד בשיחות של אחד על אחד, המטרה המרכזית שלנו היא אחת: ליצור סדקים באמונה של הבן אדם שעומד מולנו. הנה איך עושים את זה נכון.

מתי שווה להשקיע אנרגיה בוויכוח?

כדי להמחיש את זה, אתן לכם דוגמה ממש מאתמול. נתקלתי בפוסט של בחור יהודי, שסיפר על פיגוע שהתרחש בארצות הברית, במדינת מישיגן. אותו בחור טען שהמפגע עשה את מה שעשה בגלל שישראל הרגה – והוא השתמש במילה "רצחה" – את בני משפחתו בלבנון. לטענתו, ישראל הפגיזה, הרגה את משפחתו של אותו אדם, ובתגובה הוא הלך ועשה פיגוע במישיגן.

ואז אותו בחור מוסיף ואומר: "אני, בתור יהודי, אומר לכם – הנה ההתנהלות של ממשלת ישראל, היא זו שמביאה לזה שהורגים עכשיו יהודים".

כשראיתי את המשפט הזה, לא התחלתי להתווכח איתו על פרטים, זירות או פוליטיקה. כתבתי לו משפט אחד פשוט: "אחי, רק תזכור שרצחו שישה מיליון מאיתנו בכלל לפני שהייתה קיימת מדינת ישראל".

משפט אחד. לא צריך להיכנס למגילות. בדרך כלל, אני לא משקיע כל כך הרבה אנרגיה בפוסטים כאלה. אבל במקרה הספציפי הזה בחרתי לעשות את זה מסיבה קריטית: כשיש יהודי שאומר דברים כאלה, הוא הופך להיות כלי נשק בידי השונאים שלנו, הרבה יותר מאשר אם אדם זר היה כותב את אותו הדבר.

חוק ברזל: האם מולנו אדם עם אג'נדה?

לפני שאנחנו צוללים לטקטיקות של שיחה, הדבר הראשון שאני שואל את עצמי כשאני ניגש לאדם הוא: האם לפנינו אדם עם אג'נדה?

אם מדובר במישהו שמקבל כסף כדי להפיץ את השקרים האלה, או פועל מתוך מניע מובהק של תעמולה – אין מה לדבר איתו. אתם חייבים להבין את זה. אין שום משמעות לשיחת אחד על אחד עם אדם כזה.

אבל, אם הייתי פוגש את אותו בחור יהודי מהדוגמה הקודמת פנים אל פנים, זו הייתה יכולה להיות שיחה מאוד טובה ומאוד חשובה. למה? כי למרות שהוא מפיץ שקרים, אני רוצה לתת לו את הקרדיט שאולי הוא לא ממומן. אולי הוא באמת עושה את זה בתום לב ומתוך חוסר הבנה מוחלט של המציאות.

אם אני מדבר עם אדם ישר, שפשוט שמע הרבה מאוד מסרים אנטי-ישראליים ושקריים לאורך השנתיים האחרונות, מה שאני רוצה לעשות זה דבר אחד: ליצור ספק. אני רוצה לעשות סדקים באמונה שלו. זה כל הסיפור.

טקטיקה ראשונה: בסיס ערכי משותף והעברת האחריות

אז איך בפועל יוצרים את הסדקים האלה בשיחה של אחד על אחד, כשאין קהל שצופה בכם?

בואו ניקח תרחיש נפוץ. נניח שאני מדבר עם אדם שאולי אפילו שונא אותנו. כבר בתחילת השיחה הוא יורה לעברי: "אתה יודע שנתניהו הוא פושע מלחמה". אני שואל אותו אם יש לו משהו נגדי באופן אישי, והוא עונה: "לא, אתה אולי מילואימניק וכו', אין לי משהו נגדך, זה נתניהו שמוביל את זה, הוא פושע מלחמה".

אני שואל: "למה הוא פושע מלחמה?" והוא עונה: "תשמע, להפגיז בתי ספר זה פשע מלחמה. זה לא אני קבעתי, ככה זה".

בשלב הזה, רוב האנשים היו מתחילים לצעוק נתונים על חמאס ועל מגינים אנושיים. אבל כאן נכנסת הטקטיקה. קודם כל, אנחנו חייבים לייצר בסיס ערכי משותף.

מה זה אומר? זה אומר לשדר לצד השני: "תשמע אחי, אנחנו הולכים לדבר עכשיו על נושא שהוא שנוי במחלוקת. ברור לי שהוא שנוי במחלוקת. אבל בוא נתחיל מנקודת הנחה אחת – אתה ואני אנשים טובים".

כמובן שאני לא אומר את המילים האלה בדיוק ככה, אלא מוצא את הדרך להעביר את המסר הזה בשיחה. היכולת שלי לבסס את הדיון היא קריטית. אני צריך להבין: האם הדיון שלנו הוא על עובדות, או שהדיון הוא על ערכים? זה כל הסיפור.

שאלת המחץ: "מה אתה היית עושה?"

אחרי שביססתי איתו שיש לנו בסיס ערכי משותף (שנינו מסכימים שחיי אדם הם חשובים, שנינו נגד הרג סתמי), אני עובר להתקפה. אני אומר לו:

"אוקיי, אז מה אתה היית עושה במקומי? הרי יש לנו את אותם הערכים. יורים עליך מתוך בית הספר. מה אתה היית עושה אחרת? בוא נניח לרגע שאתה נתניהו. אתה מסכים איתי שהעם שלך, האזרחים שלך, חשובים לך יותר מהעם של האויב? יופי. בוא נניח שאתה מזהיר את האוכלוסייה האזרחית שלהם. אתה אומר להם: 'בואו, תצאו משם, כי יורים משם טילים ואני הולך להפגיז את המקום'. אני לא יכול פשוט לשבת בשקט, אני חייב להגן על האזרחים שלי. מה היית עושה? אתה נתניהו, ממשיכים לירות עליך טילים מתוך בית הספר – מה היית עושה?"

אני רוצה שתשימו לב לזה. זו שאלה מאוד, מאוד חזקה.

אותו אדם יושב מולי, חושב רגע, ואומר לי: "תראה, אם אתה מציג את זה ככה... אז כן".

ואני עונה לו: "זה לא אני שמציג את זה ככה. זה המצב בשטח".

הפסיכולוגיה מאחורי הסדק

מה בעצם קרה פה? ברגע שבן אדם אומר לי "אם אתה מציג את זה ככה", מה הוא בעצם אומר לי במילים אחרות? הוא אומר: לא חשבתי על זה ככה מעולם, או מעולם לא נחשפתי למידע הזה בצורה כזאת.

ומה בעצם עשיתי? לא סיפרתי לו סיפורים. לא אמרתי לו בהתנשאות "תקשיב, אתה לא מבין בכלל, הם יורים מתוך בתי ספר". במקום זה, שאלתי אותו מה הוא היה עושה. ביקשתי ממנו: "תן לי תרחיש אחר. תן לי פתרון חלופי".

והאמת היא? הם לא מסוגלים לענות על זה. מסיבה מאוד פשוטה: העובדות הן שכל מה שהם יציעו לעשות – אנחנו כבר עשינו, ועשינו את זה טוב יותר ומוסרי יותר מהם.

יש גם טקטיקה שלישית, שהיא קטלנית ביותר, וצריך לדעת איך לעשות אותה נכון, אבל על זה נדבר בפעם אחרת – כי זה כלי שחשוב להכיר בכלל לחיים, גם בלי קשר להסברה.

השורה התחתונה

בהסברה התקפית של אחד על אחד, אל תנסו להרצות עובדות לאדם ששבוי בקונספציה. תייצרו איתו בסיס ערכי משותף, ואז תכניסו אותו לנעליים של מקבל ההחלטות הישראלי עם שאלות כמו "מה אתה היית עושה?". ברגע שהוא מבין שאין לו פתרון מוסרי טוב יותר מזה שישראל מיישמת בשטח – שם בדיוק נוצר הסדק הראשון באמונה שלו.