מטבח חברון ועד שבעה באוקטובר: השקרים, ההכחשות ומה שבאמת עומד מאחורי השנאה

שלום חברים, כאן אריאל אורבוך. היום אני רוצה לקחת אתכם למסע מצמרר בזמן, אל מסמך היסטורי ששופך אור מדהים – וכואב – על המציאות שאנחנו חיים בה היום. אני רוצה לעבור איתכם בקצרה על ספר מזעזע שנקרא "טבח חברון".

טבח חברון התרחש בי"ח באב 1929 (תרפ"ט). הסיבה שאני רוצה להראות לכם את הספר הזה, היא מכיוון שיש בו תיאורים שמעבר לזעזוע העמוק שמקבלים מהם, הם פשוט אחד לאחד מה שקרה לנו בשבעה באוקטובר. כשאנחנו קוראים את ההיסטוריה, אנחנו מבינים שההווה שלנו הוא לא תופעה חדשה, אלא המשך ישיר של אותה שנאה עיוורת.

1929: בלי כיבוש, בלי פלסטינים, בלי התנחלויות

לפני שאנחנו צוללים פנימה לתוך התיאורים, יש עובדה היסטורית אחת שחייבת להדהד לכל מי שעוסק בהסברה, ולכל מי שמנסה להבין את שורשי הסכסוך: בשנת 1929 לא הייתה מדינת ישראל.

לא היו "פלסטינים" – אף אחד לא קרא לעצמו אז פלסטיני. לא היו התנחלויות, לא היה דיכוי, לא היה "כיבוש", לא היה שום דבר מהדברים האלה שמאשימים אותנו בהם היום. שום תירוץ מודרני לא היה קיים אז. אבל כשאני אעבור איתכם על התיאורים בספר, אתם תגידו: "אלוהים אדירים, זה בדיוק מה שעברנו, וזה בדיוק מה שאנחנו עוברים בימים אלה". האלימות אותה אלימות, השנאה אותה שנאה, והתירוצים? הם רק התעדכנו עם השנים.

עיר הקודש שהפכה לעיר ההריגה

אנחנו מן הסתם לא נקרא את כל הספר, אבל יש פה כמה קטעים מאוד מעניינים שחשוב להתעכב עליהם. את הפוגרום הזה ביצעו המוני ערבי חברון, ומי שעמד בראשם היו שייח'ים וקאדים – מנהיגי דת. זו לא הייתה התפרצות מקרית, זו הייתה הסתה דתית ממוסדת.

מדהים לראות את המשפט האחרון שמופיע כאן בהקדמה, שבו נכתב כיצד נהפכה עיר הקודש חברון ל"עיר ההריגה". המחבר כותב: "פוגרום עם שחיטות ומעשי טבח ליוו את דברי הימים של עמנו בתפוצות גלותם... והנה נשנה מחזה הדמים הזה גם בארץ ישראל".

תחשבו על זה רגע. אם זה מה שהם אמרו אז, כשהיינו רק יישוב יהודי קטן בארץ ישראל תחת שלטון זר, אז מה נגיד אנחנו, זבי הקיר, כשיש לנו עכשיו את מדינת ישראל הריבונית והחזקה, ועדיין נאלצנו לחוות את אותו מחזה דמים?

אחרי ההקדמה, הספר מביא תיאורים קשים מתוך העיתונים שיצאו בימים שאחרי הטבח, כולל הרשימות של הנספים. יש כאן תמונות באמת קשות של איברים קטועים, של הפצועים שהובלו לבתי החולים, ושל בתי הכנסת והבתים שנשרפו כליל. כל סיפור שקוראים עליו כאן, הוא באמת פשוט אחד לאחד מה שראינו וחזרנו בשבעה באוקטובר. אותה שיטת פעולה, אותה אכזריות חייתית.

מכונת ההכחשה: "פרופגנדה שקרית" אז והיום

אבל הדבר המדהים ביותר, והסיבה העיקרית שאני משתף אתכם בספר הזה, הוא לא רק עצם הטבח – אלא התגובה הערבית אליו.

יש כאן קטע שבו הערבים זועקים: "False Propaganda!" (תעמולה שקרית). הם טענו: תפסיקו עם הפרופגנדה השקרית שלכם, של היהודים. לא היו כל מיני זוועות, לא היו קטיעות איברים, לא היה כלום.

עכשיו, מה שמעניין מבחינה היסטורית הוא שההכחשה הזו התפרסמה להערכתי לפני שהתמונות של האיברים הקטועים ושל הפצועים הגיעו לידי הציבור. מדוע? כי התמונות האלה הגיעו לידי היהודים רק עשרה חודשים אחרי שהן צולמו. כלומר, המסמך הערבי המכחיש פורסם כשהם חשבו שאין ליהודים הוכחות מצולמות, ולכן הם הרגישו בנוח לצעוק "פרופגנדה שקרית".

שימו לב כמה זה דומה, בצורה מחרידה, למה שאומר חמאס היום. "לא היה אונס", "לא היה שום דבר", "בסך הכל טרגטנו את חיילי צה"ל", "כל קורבן אזרחי שהיה חף מפשע פשוט נקלע לירי תועה". כן, בטח. שלא לדבר על מאות האנשים שנרצחו בדם קר במסיבה בנובה, בדרכים, בבתים שלהם, והתינוקות והקשישים שנחטפו. זה לא משנה להם. מכונת ההכחשה עובדת בדיוק באותה צורה: לבצע את הזוועות הגרועות ביותר, ומיד אחר כך להאשים את הקורבן שהוא ממציא אותן.

"בית אלמקדס": כשהם עוד הודו באמת

דבר אחרון ומעניין שהוא לא חלק ישיר מהספר, אבל חשוב מאוד להראות כאן בהקשר של התקופה. כשאנחנו בודקים מאיפה פורסמו ההכחשות הערביות הללו, מופיע השם: "בית אלמקדס פרס" (Beit ul-Makdes Press, Jerusalem). כלומר, העיתונות הערבית קראה לעצמה העיתונות של "בית אלמקדס".

מה זה "בית אלמקדס"? זה בית המקדש.

היום, הפלסטינים והעולם הערבי כבר כמעט ולא משתמשים בביטוי הזה. למה? כי מן הסתם, השם הזה מעיד על עובדה היסטורית פשוטה: שהיה בית מקדש יהודי בירושלים. באותה התקופה, ב-1929, לא הייתה מחלוקת בכלל על זה שהיה בית מקדש בירושלים ושהוא נבנה על ידי שלמה המלך. זו הייתה עובדה היסטורית שגם הם הכירו בה. היום, כחלק ממכונת השקרים והתעמולה, הם מנסים להתכחש לעובדה הזאת, משכתבים את ההיסטוריה, ולא משתמשים כל כך בביטויים האלה שעלולים להזכיר למי הארץ הזו שייכת באמת.

שורה תחתונה

כשזה קרה בתרפ"ט, לא היה כיבוש, לא הייתה מדינה, ולא היו פלסטינים. אבל כל השאר – השקרים, ההכחשות, השנאה והאלימות – הוא בדיוק, אבל בדיוק, מה שקורה לנו היום.

ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, היא פשוט ממשיכה. וכשאנחנו מבינים את זה, אנחנו מבינים שהמלחמה שלנו היא לא על גבול כזה או אחר, אלא על עצם זכותנו לחיות כאן. אני הייתי רוצה לשמוע מה אתם חושבים על הזוועות שחווינו אז ואנחנו חווים עכשיו. האם אחרי שרואים את ההיסטוריה הזו, מישהו עדיין יכול לחשוב שזה באמת קשור לפעולות שלנו או ל"כיבוש"?

מוזמנים להגיב, לשתף את המאמר, ולהפיץ את האמת. כי אם לא נלמד מההיסטוריה, נהיה נידונים להמשיך להסביר אותה שוב ושוב.