איך לגרום לשונאי ישראל להקשיב? הסוד לשיחה מנצחת

איך אני גורם לאנשים שכל מטרתם בחיים היא להפיץ שנאה נגדי ונגד המדינה שלי, לעצור רגע, לנשום, ולנהל איתי שיח אמיתי? זו אולי השאלה הכי חשובה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היום בזירת ההסברה. לאחרונה, במסגרת הפודקאסט 'עכשיו דורכם' – פודקאסט הסברה שיצרתי במיוחד עבור נוער ישראלי – ישבתי לשיחה עמוקה עם הבן שלי. דיברנו על השאלות הקשות באמת, על התסכול העצום שחווים צעירים ישראלים כשהם נתקלים בחומות של אטימות ברשתות החברתיות או בקמפוסים, ועל הדרך הנכונה לפצח את החומות האלה.

כשאנחנו נתקלים באנטישמיות, בתמיכה בארגוני טרור או בבורות מוחלטת, האינסטינקט הראשוני שלנו הוא להתפוצץ. אנחנו רוצים לצעוק את האמת שלנו. אבל מניסיוני, אחרי אין-ספור שיחות עם האנשים הכי קיצוניים שיש, הבנתי שמלחמה של צעקות לא מביאה אותנו לשום מקום. הנה השיטה שלי לשנות את חוקי המשחק.

המלכודת: למה הדיפה אוטומטית פשוט לא עובדת

תחשבו על הפעם האחרונה שמישהו הטיח בכם האשמה קשה. מה עשיתם? סביר להניח שמיד שלפתם עובדות, נתונים היסטוריים, ואולי גם תקפתם בחזרה. זה טבעי, זה אנושי, וזה בדיוק מה שהצד השני מצפה שיקרה.

כשאני מדבר עם אנשים – ויוצא לי לדבר המון, עם כל קשת הדעות שאתם רק יכולים לדמיין: אנטישמיים, פרו-חמאסניקים, אנשים שמוזנים מתעמולה שקרית – אני רואה את התבנית הזו חוזרת על עצמה. הם זורקים סיסמה, אנחנו הודפים אותה. הם צועקים, אנחנו צועקים חזק יותר. התוצאה? שני הצדדים מתבצרים בעמדות שלהם, אף אחד לא מקשיב, והשיחה מסתיימת בעוד יותר תסכול ושנאה.

לכן, הכלל הראשון שלי בהסברה התקפית וחכמה הוא פשוט: אני מתחיל בזה שאני לא סתם הודף את הטענות של הצד השני בחזרה. אני לא נכנס מיד למגננה ולא מנסה להוכיח לו באותה שנייה שהוא טועה לחלוטין. אני בוחר בדרך אחרת, מפתיעה הרבה יותר.

שינוי הגישה: למצוא מכנה משותף ערכי

אחד הדברים הראשונים שאני מנסה לעשות בכל שיחה שכזו, קשה וטעונה ככל שתהיה, זה למצוא מכנה משותף ערכי. אני מנסה להגיד לאדם שעומד מולי: 'אתה יודע מה? אני רואה אותך. אני רואה מאיזה מקום אתה מגיע'.

המשפט הזה, 'אני רואה אותך', הוא כלי נשק הסברתי מהמעלה הראשונה. ברגע שאתה אומר לאדם שמולך שאתה רואה את הכוונה שמאחורי המילים שלו, אתה מנטרל את העוינות המיידית. אתה מוציא לו את הרוח מהמפרשים של השנאה, כי פתאום הוא לא נלחם באויב חסר פנים, אלא מדבר עם אדם שמכיר באנושיות שלו.

דוגמה מהשטח: כשאומרים לנו 'ילדים נהרגים'

בואו ניקח את אחת הטענות הכי קשות והכי נפוצות שאנחנו מתמודדים איתן. מישהו עומד מולך וצועק בכאב (או בזעם מתוכנת) על כך שילדים נהרגים בעזה. האינסטינקט הוא מיד לדבר על חמאס, על מגינים אנושיים, על ה-7 באוקטובר. כל זה נכון וחשוב, אבל זה לא הצעד הראשון.

הצעד הראשון שלי יהיה להגיד משהו כזה: 'אתה יודע מה? העובדה שאתה כל כך בעל תשוקה, העובדה שכל כך כואב לך שילדים נהרגים – זה מראה שאתה בן אדם טוב. זה מראה שחשוב לך, שאכפת לך מחיי אדם. זה מראה על ערכים מסוימים שאני לגמרי יכול להזדהות איתם'.

תחשבו על העוצמה של הרגע הזה. במקום לקרוא לו תומך טרור, הרגע החמאתי לו. הרגע אמרתי לו שהאכפתיות שלו היא תכונה חיובית. יצרתי בנינו גשר ערכי שאי אפשר להתעלם ממנו. שנינו מסכימים שמוות של חפים מפשע הוא דבר נורא. ברגע הזה, החומה יורדת. הוא מוכן להקשיב, כי הוא לא מרגיש מותקף אישית על עצם המוסריות שלו.

המעבר להתקפה: 'הסיפור קצת יותר מורכב'

רק אחרי שיצרתי את המכנה המשותף הערכי הזה, רק אחרי שנתתי לו את ההרגשה שאני מבין מאיזה מקום רגשי הוא מגיע – אני עושה את המעבר.

ואז אני אומר: 'אבל אתה יודע, הסיפור במציאות הוא קצת יותר מורכב. אם אתה רוצה, ואם אתה באמת פתוח לשמוע, אני יכול להציג לך את נקודת המבטי'.

מכאן, הדלת פתוחה. עכשיו אני יכול להסביר איך ארגון טרור רצחני משתמש באותם ילדים שכל כך אכפת לו מהם כמגן אנושי. עכשיו אני יכול להציג את העובדות, את ההיסטוריה, את המציאות הבלתי אפשרית שישראל מתמודדת איתה. אבל הפעם, בניגוד לקרב צעקות, יש סיכוי אמיתי שהמילים שלי יחדרו פנימה. כי לא התחלתי בהדיפה, התחלתי בהבנה.

שורה תחתונה

הסברה מנצחת לא נמדדת במי צועק חזק יותר או מי שולף נתונים מהר יותר. היא נמדדת ביכולת שלנו לנהל שיח חכם. כשאתם נתקלים בשנאה, אל תהדפו מיד. תמצאו את הנקודה האנושית, את המכנה המשותף הערכי (גם אם הוא קבור תחת ערימות של בורות), תנו לצד השני תחושה שאתם רואים אותו – ורק אז, כשהאוזניים שלו נפתחות, תכניסו את המורכבות ואת האמת הישראלית שלנו. זו הדרך להפוך מתגוננים למובילים.