הסיפורים האנושיים והמצמררים מאחורי שופטי בית המשפט העליון

בשנים האחרונות, אנחנו עדים לכך שחלק עצום מהציבור הישראלי איבד את האמון שלו במערכת המשפט ובבית המשפט העליון בפרט. אני אגיד בכנות – גם אני לא מסכים עם כל מה שקורה שם, ויש לי לא מעט ביקורת על חלק מהפסיקות והתהליכים. ובכל זאת, לי באופן אישי המשבר הזה מאוד חבל. למה? כי כשהייתי סטודנט בבית הספר למשפטים, נחשפתי לפנים האחרות של המוסד הזה. קראתי אז ספר בשם "העליונים", שסקר את קורות החיים של כל אחד משופטי בית המשפט העליון לדורותיהם. גיליתי שם סיפורים אנושיים, היסטוריים ומצמררים שעיצבו את האנשים שישבו על כס השיפוט, הרבה לפני שלבשו את הגלימה.

היום אני רוצה לשתף אתכם בכמה מהסיפורים האלה, שנגעו בי במיוחד, כדי להזכיר לכולנו את הרקע האנושי וההיסטורי שמרכיב את החברה הישראלית ואת מוסדותיה.

מאיר שמגר ופרשת קו 300

באחד הסרטונים הקודמים שלי דיברתי על השופט התנ"כי המוזכר בספר שופטים – שמגר בן ענת. השם הזה מיד זרק אותי לאחד השופטים המוכרים והמוערכים ביותר בהיסטוריה שלנו: נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר.

שמגר, שהיה גם הפרקליט הצבאי הראשי, היה אדם מדהים עם עבר עשיר. אחד הרגעים המרתקים בקריירה שלו היה סביב "פרשת קו 300". למי שלא זוכר או לא מכיר, מדובר באחת הפרשות המסעירות ביותר בתולדות המדינה. מחבלים השתלטו על אוטובוס, כוחות הביטחון נטרלו אותם, אך שניים מהמחבלים נתפסו ונשארו בחיים. אנשי השב"כ לקחו אותם לחקירה, ובסופה – השניים האלה מצאו את מותם.

הפרשה הזו הציפה שאלה דרמטית לחברה הישראלית: האם רשויות החוק, אלו שאמורות להגן עלינו, כפופות גם הן לחוק? האם מותר להן לפעול מחוץ לכללים? מי שישב בראש הוועדה שבדקה את הנושא הרגיש והמורכב הזה היה השופט מאיר שמגר. יחד איתו בוועדה ישב שופט נוסף, שדווקא עליו אני רוצה לספר לכם בהרחבה – גבריאל בך.

המעיל האדום: הסיפור המצמרר של גבריאל בך

גבריאל בך היה ניצול שואה עם סיפור הישרדות בלתי נתפס. בכל פעם שמשפחתו עברה למדינה אחרת באירופה, הם הצליחו לחמוק ממוות ממש ברגע האחרון. הוא סיפר איך בהולנד, למשל, הוא היה בבית ספר יחד עם 12 ילדים יהודים – והוא היה היחיד ששרד. כשהגיע לבסוף לארץ ישראל, הוא פנה ללימודי משפטים והפך לדמות מפתח במערכת המשפט הישראלית.

אבל הרגע המצמרר ביותר שקשור אליו התרחש במהלך משפט אייכמן, שם בך שימש כתובע בכיר (ולימים, כאמור, מונה לשופט עליון). ישנו סרטון עדות מדהים וקשה לצפייה מאותו משפט, שאני ממש ממליץ לכם לחפש. על דוכן העדים עמד ד"ר מרטין פולדי, וסיפר על הרגע שבו הגיע עם משפחתו למחנה ההשמדה אושוויץ.

ד"ר פולדי תיאר את תהליך הסלקציה האכזרי: אותו ואת בנו שלחו ימינה, ואת אשתו והילדה הקטנה שלחו שמאלה. הקצין הנאצי שאל אותו בן כמה הבן שלו. פולדי, שלא ידע שגילו של הילד יחרוץ את גורלו, ענה: "הוא בן 12". הקצין מיד פקד על הילד: "רוץ, תמצא את אמא שלך".

בעדותו, ד"ר פולדי סיפר איך עמד שם וחשב לעצמו: "איך הילד ימצא את אמא שלו בתוך ההמון העצום הזה?". ואז הוא הבחין באשתו, שהלכה כשהיא מחזיקה את הילדה הקטנה על הידיים. הילדה הייתה לבושה במעיל אדום בוהק. פולדי סיפר איך הנקודה האדומה הזו הלכה והתרחקה, ואיך הילד רץ לעבר הנקודה האדומה. זו הייתה הפעם האחרונה שהוא ראה אותם.

כשהעד סיים את דבריו, השתרר שקט באולם. השופטים הסתכלו לעבר התובע, גבריאל בך, כדי שימשיך בחקירה. אבל בך לא היה מסוגל להוציא מילה מהפה. הוא פשוט השתנק. הסיבה לכך הייתה קורעת לב: לבתו של גבריאל בך, שהייתה אז בת שנתיים וחצי, הוא קנה ממש יומיים לפני כן מעיל אדום זהה. כשהוא שמע את העדות, הוא ראה לנגד עיניו את הבת שלו. גם עכשיו, כשאני כותב לכם את זה, אני מרגיש שאני צריך לאסוף את עצמי. הסיפור של גבריאל בך ומשפט אייכמן הוא חתיכת היסטוריה שאי אפשר לשכוח.

אהרן ברק: הילד בתוך הקיטבג

עוד שופט שסיפורו האישי הותיר בי חותם עמוק הוא נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק. גם ברק הוא ניצול שואה. כשהיה רק בן שבע, בגטו, הוריו נאלצו לקבל החלטה נואשת כדי להציל את חייו. הם הבריחו אותו אל מחוץ לגטו בתוך שק (קיטבג) של מדים של חיילים גרמנים.

תדמיינו את הסיטואציה: ילד קטן בן שבע, דחוס בתוך קיטבג, מוסתר מתחת לערימה של שקים נוספים. הוא נמחץ תחת משקל של 70 או 80 קילו של ציוד צבאי גרמני, ויודע שאסור לו להוציא אפילו הגה אחד, אחרת יתגלה וייהרג.

בספר "העליונים" תיארה הסופרת איך החוויה הטראומטית הזו, של ילד שמושתק ונמחץ בחושך, הפכה את אהרן ברק לשגריר נלהב של חופש הביטוי. כסטודנט, הסיפור הזה הרשים אותי עמוקות, אבל הוא גם יצר אצלי דיסוננס. מה שצרם לי היה שחופש הביטוי הזה, שברק כל כך קידש, בא לידי ביטוי מאוחר יותר בפסק דין שבו התיר, בשם חופש הביטוי, להציג את חיילי צה"ל כנאצים. אני זוכר כמה זה הפריע לי אז. הערכתי מאוד את הסיפור האישי ואת האדם ששרד את התופת, אבל התקשיתי מאוד לקבל את התוצאה של פסק הדין.

הפרוזה של מישאל חשין

מעבר לסיפורים האישיים, יש גם את העניין של השפה. אני ממליץ לכם, גם אם אתם לא עורכי דין, לעצור מדי פעם ולקרוא פסקי דין מפורסמים של בית המשפט העליון. לא רק כדי להכיר את הפסיקה, אלא כדי להיחשף לשפה העשירה שבה השתמשו בעבר.

בשנות ה-80 וה-90 בלט במיוחד השופט מישאל חשין. לקרוא פסק דין של חשין זה פשוט כמו לקרוא יצירת פרוזה מופתית. העושר הלשוני, הדימויים והרהיטות – זה פשוט מדהים ומרתק.

שורה תחתונה

רציתי לשתף אתכם בשניים-שלושה סיפורים על האנשים שמאחורי הגלימות. חשוב שנסתכל על שופטי בית המשפט העליון שלנו לאורך השנים לא רק דרך הפריזמה הצרה של הפסיקות שלהם והמחלוקות הפוליטיות, אלא גם דרך המסע האנושי שהם עברו.

המשבר הנוכחי והאמון שאבד הם כואבים. כולנו צריכים לשאוף להחזיר את האמון לבית המשפט העליון – וכמובן, לדרוש שתהיה לכך הצדקה ראויה ותיקון היכן שצריך. אבל הכל מתחיל בהיכרות עם ההיסטוריה ועם האנשים שבנו את המוסדות שלנו. אם אהבתם את הסיפורים האלה וזה מעניין אתכם, תכתבו לי בתגובות ואשמח לשתף אתכם בעוד סיפורים מרתקים מההיסטוריה הישראלית.