המחיר של מדינה והמחיר של היעדרה: מסר ליום העצמאות

התארחתי לאחרונה בפאנל טלוויזיוני, וכדרכם של פאנלים סביב ימים לאומיים, השיח התגלגל מהר מאוד לענייני יום העצמאות שלנו. המנחה ביקשה לדעת מה כל אחד מחברי הפאנל חושב על היום המיוחד הזה, ואיך הוא רואה את המושג המורכב הזה שנקרא "עצמאותנו". אולי בגלל העניבה שלבשתי באותו בוקר, נבחרתי להיות הראשון שפותח את הסבב. "כבר היה שווה", צחקתי, אבל האמת היא ששמחתי על ההזדמנות להציף נקודה שמעסיקה אותי לא מעט, במיוחד בתקופה הזו של השנה.

המחיר של היעדר מדינה מול המחיר של קיומה

כשאני מסתכל על לוח השנה הישראלי, אני תמיד נפעם מהסמיכות הבלתי נתפסת של הימים הלאומיים שלנו. יש לנו שני ימי זיכרון מרכזיים שמעצבים את הזהות שלנו: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, ויום הזיכרון לשואה ולגבורה. על פניו, שניהם ימים של עצב עמוק, של הרכנת ראש, של התייחדות עם אלו שאינם. אבל בעיניי, הם מייצגים שני צדדים שונים לחלוטין של המטבע הקיומי שלנו.

יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא בעצם תזכורת כואבת ודוקרת למחיר שאנחנו משלמים על כך שיש לנו מדינה. כל צפירה, כל טקס, כל סיפור גבורה וכל משפחה שנוספת למעגל השכול – הם ההוכחה לכך שריבונות אינה ניתנת בחינם. היכולת שלנו להגן על עצמנו, לקיים צבא חזק, לחיות במדינה משלנו – כל אלה גובים מאיתנו מחיר דמים נורא. זהו מחיר הקיום הריבוני.

מנגד, ניצב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. היום הזה מזכיר לנו את הצד השני של המשוואה – הוא מזכיר לנו את המחיר שאנחנו משלמים על כך שאין לנו מדינה. כשלא היה לנו בית לאומי, כשלא היה לנו צבא שיעמוד בפרץ, כשהיינו נתונים לחסדיהם של עמים אחרים – שילמנו מחיר בלתי נתפס של שישה מיליון יהודים. ההבנה הזו, שהיעדר מדינה עולה לנו ביוקר רב יותר מקיומה, היא הבסיס שעליו נשענת הציונות כולה.

להסתכל נכוחה קדימה

ומתוך שני ימי הזיכרון האלה, מתוך ההבנה העמוקה של המחירים שאנחנו משלמים, אנחנו צועדים אל תוך יום העצמאות. אני חושב שכל פעם שאנחנו חוגגים את עצמאותנו, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו רק לשמוח על מה שהושג. אנחנו צריכים להסתכל נכוחה קדימה. החגיגה האמיתית של העצמאות שלנו נמדדת לא רק ביכולת שלנו להגן על גבולותינו מפני אויבים מבחוץ, אלא גם ביכולת שלנו לבנות כאן חברה שראוי להילחם עליה.

המאבק על השפה והשיח

וכאן אני מגיע לאחד הדברים שהכי מפריעים לי באופן אישי. בתור אחד שעוסק המון בפעילות ברשתות החברתיות, שחי את הפיד וקורא את התגובות, אני נחרד ממה שקורה לנו בשפה. מה שקורה בתוך העם. הרשתות החברתיות, שאמורות היו לחבר בינינו, הפכו לעיתים קרובות מדי לזירה של התגוששות אלימה מילולית. המילים הפכו לנשק, והאצבע על המקלדת קלה מתמיד.

יום העצמאות זו הזדמנות מצוינת עבורנו לעצור, להסתכל אחד על השני ולהגיד: מספיק. אנחנו חייבים להבין שאנחנו יכולים להעביר ביקורת אחד על השני. ביקורת היא לגיטימית, היא חשובה, היא המנוע של חברה דמוקרטית בריאה. אבל – וזה אבל גדול – אנחנו חייבים ללמוד לעשות את זה מבלי לגלוש לנאצות אישיות. מבלי תקיפות אישיות. אפשר להתווכח בלהט על רעיונות, אבל אי אפשר לתקוף את האדם שמולנו רק כי הוא חושב אחרת.

אני חושב שלשם כך אנחנו צריכים להישאר במולדת. המולדת שלנו היא לא רק פיסת אדמה; היא המרחב המשותף שבו אנחנו חיים יחד. ואם אנחנו רוצים להמשיך לחיות כאן יחד, אנחנו חייבים לשמור על גבולות הגזרה של השיח שלנו.

לשים את האחדות כיעד

במהלך הפאנל, אחת המשתתפות הביעה ספקנות לגבי היכולת שלנו להשתנות. "אני קצת סקפטית שזה ילך לשם", היא אמרה, כשהצעתי שנקדיש לפחות יום אחד לאחדות. ואני מבין אותה. קל להיות סקפטי במציאות שבה הקיטוב לעיתים נראה כה עמוק. אבל התשובה שלי אליה הייתה ברורה: הלוואי. הלוואי שלפחות יום אחד בשנה יהיה לנו יום של אחדות. שזה יהיה יום של התחלה.

אתה יודע מה? אמרתי לה. בואי נשים את זה כיעד. גם אם אנחנו לא שם עכשיו, גם אם זה נראה רחוק וקשה להשגה, אנחנו חייבים שיהיה לנו יעד לשאוף אליו. חברה שאין לה יעד של אחדות, היא חברה שמוותרת על העתיד שלה. בואו נתחיל מיום אחד, מי יודע לאן נצליח להגיע משם. שרק נזכור ולא נשכח, ובואו נהיה טובים יותר אחד לשני.

שורה תחתונה

הקיום שלנו כאן נשען על משוואה כואבת: שילמנו מחיר נורא כשלא הייתה לנו מדינה, ואנחנו משלמים מחיר יומיומי כדי לשמור עליה. ביום העצמאות, כשאנחנו חוגגים את הריבונות שלנו, החובה שלנו היא להסתכל קדימה ולתקן את השיח בינינו. ביקורת עניינית היא הכרחית, אבל נאצות ותקיפות אישיות מסכנות את הבית המשותף. בואו נציב את האחדות כיעד – אפילו אם נתחיל מיום אחד בשנה.