למה לא נכון לקרוא לעימות הנוכחי "מלחמת איראן"?

מפני שהמלחמה אינה של ישראל או ארצות הברית נגד איראן כמדינה או נגד העם האיראני. איראן היא מדינה שבויה כבר למעלה מ-40 שנה תחת משטר קיצוני שרומס זכויות אדם. המלחמה היא נגד המשטר הזה, ולמען שחרור העם האיראני.

איך נכון להתנסח כשמדברים על כוחות צבאיים מאיראן?

במקום להשתמש במונחים כלליים כמו "מטוס איראני" או "חיילים איראנים", יש לדייק ולומר "מטוס של המשטר האיראני הרצחני" או "חיילים של המשטר האיראני". הדיוק הזה מנתק את הקשר בין העם למשטר.

מה הבעיה במונח "צבא הגנה לישראל" לפי התפיסה המוצגת במאמר?

המילה "הגנה" עלולה לקבע תודעה של המתנה ותגובה פסיבית. כשהצבא מוגדר כצבא הגנה, הנטייה היא לבנות מערכות מיגון ולחכות שהאויב יתקוף, במקום ליזום ולפעול בצורה מונעת כפי שנדרש מול ארגוני טרור.

מלחמת איראן או מלחמת שחרור? הכוח של המילים בהסברה

למה אסור לנו לקרוא לזה "מלחמת איראן"? אריאל אורבוך מסביר איך שינוי קטן בטרמינולוגיה יכול להפוך את הקערה על פיה ולשנות את התפיסה העולמית.

כשאנחנו קוראים לעימות הנוכחי "מלחמת איראן", אנחנו בעצם עושים לעצמנו שירות רע ונופלים למלכודת תודעתית. על פניו, זה נשמע כמו מונח הגיוני – מלחמה של מדינת ישראל, או אולי של ארצות הברית והעולם המערבי, נגד מדינת איראן. אבל זה ממש לא המצב. המציאות מורכבת הרבה יותר, והמילים שאנחנו בוחרים להשתמש בהן כדי לתאר אותה הן קריטיות להצלחת ההסברה הישראלית בעולם.

העם האיראני כבן ערובה

כדי להבין את הסיטואציה לאשורה, אנחנו חייבים להכיר בכך שאיראן היא מדינה שבויה. כבר למעלה מ-40 שנה שהעם האיראני חי תחת משטר קיצוני, פנאטי, שרומס את זכויות האדם הבסיסיות ביותר. נכון, חשוב לומר ביושר: לא כל האזרחים שם מתנגדים למשטר. יש באיראן עשרות מיליונים שתומכים במשטר האייתוללות, והם כנראה לא הולכים לשום מקום גם אחרי שהמשטר הזה ייפול בעזרת השם.

אך יחד עם זאת, הרוב המוחלט של האוכלוסייה שם היא אוכלוסייה שבויה. פשוט שבויה של שלטון טרור. ולכן, במקום לקרוא לזה "מלחמת איראן", לתפיסתי אנחנו חייבים לשנות את הטרמינולוגיה. זו צריכה להיות מוגדרת כ"מלחמה למען איראן", "מלחמת שחרור איראן", או אפילו "מלחמת שחרור המזרח התיכון והעולם כולו מציר הרשע".

הדיוק בפרטים הקטנים: מטוס איראני או מטוס המשטר?

הסברה התקפית מתחילה בשפה שבה אנחנו משתמשים בשיח היומיומי. בכל פעם שאנחנו אומרים "מטוס איראני", אנחנו צריכים לתקן את עצמנו ולהגיד "מטוס של המשטר האיראני הרצחני". בכל פעם שאומרים "חיילים איראנים", צריך להגיד "חיילים של המשטר האיראני הרצחני". הדיוק הזה הוא לא סתם סמנטיקה; הוא כלי נשק תודעתי.

אם היינו יושבים עכשיו כאסטרטגים ברמת ההסברה של מדינת ישראל, והיינו צריכים לתפור את החבילה הזאת של איך המלחמה הזאת צריכה להצטייר בעולם, היינו חייבים למתג אותה בצורה כזו שלא משאירה שום מקום לפרשנות. תארו לכם מצב שבו כל מי שיושב בארצות הברית וטוען שארצות הברית נלחמת את המלחמה הזאת רק למען ישראל, מיד נתפס כבן אדם רע. למה? כי הוא לא תומך בהצלת חיים.

אנחנו צריכים למסגר את זה ככה: זהו מבצע חילוץ של העם האיראני. זהו מבצע להריגת הרוע והרשע בעולם. ומי שמתנגד לחסל את הרוע בעולם – מה זה אומר עליו? ככה אנחנו צריכים למתג את זה. זה מאוד פשוט, וזה חייב להיות פשוט.

הסברה חייבת להיות פשוטה

בסופו של דבר, הסברה – ואפילו אומר את המילה המפורשת, פרופגנדה – היא משהו שחייב להיות מאוד פשוט וקליט. זה לא יכול להיות מורכב מדי. הקהל העולמי לא צריך להבין את כל המורכבויות של ממה מורכב העם האיראני, שיש שם קורדים, ואזרים, ושיעים, וסונים. על זה בדיוק אני מדבר: על להפוך את השפה שלנו לכזו שהיא חדה, ברורה ואפקטיבית.

כפי שהוזכר לא פעם, ראינו את הנשיא טראמפ משנה את השם של משרד ההגנה האמריקאי למשרד המלחמה האמריקאי. זה לא קורה סתם. אין צירופי מקרים בדברים האלה. שמות מייצרים תודעה, ותודעה מייצרת מציאות.

צבא הגנה או צבא התקפה?

וזה מוביל אותנו להסתכל פנימה, אל תוך הבית שלנו. הצבא שלנו נקרא "צבא הגנה לישראל". ומה קורה כשאנחנו נקראים צבא הגנה? עד שחיזבאללה לא תוקף אותנו, אנחנו לא יוזמים.

תחשבו על זה לעומק: עד השבעה באוקטובר, אנחנו ראינו את כל הפעילות וההתעצמות של חמאס על הגדרות שלנו. ראינו הכל. והיום אנחנו מסתכלים אחורה ושואלים: למה אף אחד לא עשה עם זה שום דבר? למה אף אחד לא התמודד עם זה בזמן אמת?

האם אתם חושבים שנתניהו, או כל ראש ממשלה אחר (וזה באמת לא משנה מי היה יושב על הכיסא), היה יכול לצאת למלחמה יזומה כמו שיצאנו אליה עכשיו, אם לא היה קורה אסון השבעה באוקטובר? סביר להניח שלא. אבל עכשיו, כשאתם יודעים את מה שאתם יודעים על המפלצות שמעבר לגדר, האם זה לא היה נכון לצאת למלחמה שכזו מראש? האם זה לא היה נכון לנקות את כל קיני הטרור האלה שיושבים בעזה? (ולא שהצלחנו עד הסוף, אבל עדיין, הכיוון ברור).

האם לא היה נכון לעשות את זה בצורה מונעת, או שהיינו צריכים לשבת ולחכות לטבח?

כשהצבא שלנו נקרא "צבא הגנה", זה מקבע תודעה של צבא שיושב, מגן, מחכה, מתעצם טכנולוגית, בונה את "כיפת ברזל" ומפתח לייזרים נגד טילים. אנחנו בונים את כל מנגנוני ההגנה האפשריים. בעוד שבסופו של דבר, יש לנו אויבים שאף אחד מהם לא קורא לצבא שלו "צבא הגנה".

תסתכלו על השמות שלהם: עז א-דין אל-קסאם, טופאן אל-אקצא (מבול אל-אקצא), חמאס, פתח. כולם ללא יוצא מן הכלל הם שמות התקפיים. אלו שמות שבאו מראש במטרה לתקוף, לכבוש ולעשות דברים אקטיביים ואלימים.

השורה התחתונה

יש חשיבות עצומה לשפה שלנו. יש משקל אדיר למילים שבהן אנחנו בוחרים להשתמש, גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים. הדיוק הזה חשוב כשאנחנו מדבררים את המלחמה בעולם, וזה מתחיל כאן בבית אצלנו.

אני ממש אשמח לשמוע מה אתם חושבים על זה. וכשאלה למחשבה לסיום: האם הגיע הזמן לשנות את השם של "צבא ההגנה לישראל" לשם קצת יותר התקפי? מה דעתכם?