האם ההאשמות נגד ישראל עוזרות לנו להשתחרר מתודעת הגלות?

היום אני רוצה לדבר איתכם על משהו קצת שונה ממה שאתם רגילים לשמוע ממני. אני רוצה להציג בפניכם תיאוריה מסוימת, נקודת מבט שאולי לא חשבתם עליה, ומאוד אשמח לשמוע מה דעתכם.

אנחנו נמצאים בתקופה שבה מדינת ישראל סופגת אש מכל עבר. האם ייתכן שדווקא העובדה שמאשימים אותנו בהאשמות חסרות שחר כמו רצח עם (ג'נוסייד), העובדה שממש הפכו את הסיפור והפכו אותנו מ״דוד״ ל״גוליית״, למעשה משרתת אותנו יותר מאשר מזיקה לנו? היום אנחנו נתפסים בעולם כחזקים, כעוצמתיים, ולעיתים אפילו כחסרי רחמים. האם יכול להיות שיש בדבר הזה, באופן פרדוקסלי, משהו שמקדם אותנו? כדי להבין את זה, אנחנו צריכים לצלול פנימה אל תוך הפסיכולוגיה של העם שלנו.

מהי טראומה בין דורית?

האם אתם מכירים את הביטוי ״טראומה בין דורית״? זהו מונח שמתאר מצב שבו אנחנו מתנהגים בצורה מסוימת, לא בגלל שחווינו אירוע טראומטי בעצמנו, אלא בגלל שמישהו מאבותינו חווה את האירוע הזה. זה יכול להיות אירוע שהתרחש לפני דורות רבים אחורה, אבל ההתנהלות, הפחדים ודפוסי החשיבה עוברים מדור לדור.

אני אתן לכם דוגמה אישית. אמא שלי, מאז שהייתי ילד קטן ועד היום, תמיד דאגה להגיד לי שאם אני נוסע לאיזשהו מקום, אני חייב לוודא שיש לי אוכל. היום, המציאות שונה לחלוטין. אתה יכול לשלם על הכל אפילו עם הפלאפון, גם אם שכחת את הארנק בבית. לא באמת יכול להיות מצב שאתה גווע ברעב ברחוב (כמובן, להוציא את החטופים המסכנים שלנו שנמצאים במציאות אכזרית ובלתי נתפסת).

אבל מאיפה החשש הזה מגיע? התפיסה הזו נמצאת גם אצלי, ואולי אני אעביר אותה לילדים שלי. היא נמצאת אצל אמא שלי, שגם היא קיבלה אותה ממישהו שבאמת חווה רעב אמיתי. אותו אדם העביר את החשש הקיומי הזה לילדים שלו, והחשש עבר הלאה, מדור לדור.

אלפיים שנות גלות מול שמונים שנות עצמאות

ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי אנחנו חיים עכשיו במדינת ישראל. מדינת ישראל היא צעירה, בת פחות משמונים שנה. תחשבו על זה – בסך הכל שמונים שנה שיש לנו עצמאות. יש לנו צבא, יש לנו גאווה לאומית ואנחנו פטריוטים. אבל לעומת זאת, כמה שנים לא הייתה לנו עצמאות? כמה שנים היינו בגלות? אלפיים שנה.

מאז חורבן בית שני, ובעיקר אחרי מרד בר כוכבא (סביב שנת 136 לספירה) והגירוש ההמוני שבא בעקבותיו, חיינו תחת שליטים זרים. המסר התת-הכרתי וההיסטורי היה ברור: אנחנו צריכים להיות ״בסדר״. כי אם השליט התורן יחליט להעלות לנו את המיסים, להטיל עלינו סנקציות או לגרש אותנו – כמו שקרה בגירוש ספרד – אין לנו ברירה. אנחנו פשוט מצייתים. ולכן, התפקיד שלנו כיהודים, כדי לשרוד, היה להיות כמה שיותר בסדר, כנועים ומרצים.

המחשבה הזו ליוותה אותנו אלפיים שנה. וחשוב להבין – זה לא רק אצלנו. גם העמים האחרים התרגלו לזה שאנחנו כפופים אליהם. תחשבו על זה: אלפיים שנה של תודעת גלות לא יכולות להיעלם על ידי שמונים שנה בלבד. הרי חלק גדול מאיתנו, ההורים או הסבים שלהם הגיעו לכאן ישירות מתוך אותה תודעת גלות. אנחנו לא מדברים על היסטוריה רחוקה של דורות אחורה, אלא על אנשים שחיים בינינו. ולכן, תבינו שתודעת הגלות הזו רודפת אותנו גם בימים אלה.

תודעת הגלות במציאות הישראלית

איך אפשר לראות את תודעת הגלות הזו בפועל היום? אני אתן לכם דוגמה. עשיתי לא מזמן סרטון על אבן השטייה. אבן השטייה נמצאת ממש בהר הבית, מתחת לכיפת הסלע. כיוון שאנחנו לא רוצים לפגוע ברגשות של המוסלמים שיש להם שם את כיפת הסלע, אנחנו נזהרים מאוד.

אבל תחשבו על זה רגע – אבן השטייה נמצאת בתוך שטח מדינת ישראל הריבונית. ובכל זאת, ישראל כמדיניות לא רוצה להרגיז אף אחד. ישראל לא רוצה לטלטל את העולם המערבי הגדול, כי אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים את התמיכה של כל המדינות האלה. כל התפיסה הזאת, שישראל צריכה להיות מאוד קנועה ושאנחנו תמיד צריכים להיות ״בסדר״, נובעת מכך שאנחנו גוררים איתנו אלפיים שנה של גלות. וככה, כאמור, התרגלו גם כל העמים מסביב.

שורה תחתונה

ופתאום, כשאנשים בעולם מאשימים אותנו בזה שאנחנו חזקים, בזה שאנחנו אכזריים, בזה שאנחנו עם כוח ועוצמה – זה משהו שלא רק מפחיד את העמים שמבחוץ, הוא גם מפחיד אותנו. למה? כי גם אנחנו לא רגילים לחשוב ככה על עצמנו.

האם יכול להיות שההאשמות האלה, באופן אירוני, למעשה מזרזות את היציאה שלנו מאותה תודעת גלות? האם ייתכן שהן עוזרות לנו להשתחרר מאותה טראומה בין דורית, ולהתחיל לראות את עצמנו כפי שהעולם כבר רואה אותנו: חזקים, עצמאיים ובעלי שליטה בגורלנו?

אני ממש אשמח לשמוע מה אתם חושבים על זה.